מה יש לומר, 2020 הייתה שנה עם פוטנציאל לא ממומש ותיפקוד גרוע. והקורונה, מה עוד אפשר לומר על הקורונה שעוד
אני מנווטת את דרכי בין אנשים עם מסכות ובין חנויות שמציעות לי סוגים שונים של פפרנוטן ומזכירות לי שסינטרקלאס כבר
*אין בתיאור כמעט קליל זה, משום הקלת ראש בסבלם של כל אלה הנאבקים בקורונה והשלכותיה. זה שבידוד זה לא נעים,
לפני הפגישה הראשונה שלי עם קולגה ממקום העבודה המיועד שלי פה בהולנד, הייתי במתח. לא, לא בגלל שעמדתי לפגוש דמות
בעוד כמה ימים נחגוג לי יום הולדת. על אף ניסיונותיי הרבים להתכחש לו, יום הולדת 34 מחכה לי מעבר לפינה.
אחד הדברים הראשונים שהישראלים האקספטים בהולנד לומדים כשהם מגיעים לכאן, הוא שלרוב משתלם יותר לקנות בית מאשר לשכור אחד. השכירות
זה סיפור אמיתי שקרה לחברתי טליה (לא שם בדוי) והיא הסכימה לי לספר לכם אותו כי חבל שרק אנחנו נצחק.
בעלי שלח לי אתמול, "מם" של בחור שמסתכל באושר על התאריך 31.12.2020 ואז הבחור מביט בהלם שוב על התאריך בעודו
המשך ישיר לבלוג הקודם, אשר עסק בנושא תחילתה של אדריכלות פנים, אתמקד הפעם בנושא היחסים הבין אישיים, בין האדריכלית/ מעצבת
באחד מימי הקורונה הלכתי לקנות מסכות. נכנסתי לבית המרקחת השכונתי והבטתי סביב. מוכר יחידי עמד מאחורי הדלפק ומלבדו ומלבדי, לא