הפגישה ההולנדית שלי

לפני הפגישה הראשונה שלי עם קולגה ממקום העבודה המיועד שלי פה בהולנד, הייתי במתח. לא, לא בגלל שעמדתי לפגוש דמות משמעותית לקריירה שלי, וגם לא בגלל תוכן הפגישה. פשוט, לא ידעתי אם הפגישה מתקיימת או לא.

את הפגישה יזמה אותה קולגה, כמחווה של קבלת פנים, כמה ימים לפני שנחתתי בהולנד, כשעוד הייתי בישראל. היא הציעה להגיע עם מכוניתה, בבוקר הראשון שלי פה – ציינה בדיוק את השעה שמתאימה לה – ולקפוץ איתי לסופר לקנות דברים (כמו אוכל…) שבוודאי אצטרך על ההתחלה. נחמד מצידה! חשבתי, והשבתי במייל שכן, אשמח, והנה הכתובת שאהיה בה, מצוין, תודה.

ואז – שתיקה. לכאורה מוצדקת. הרי קבענו יום, מיקום, ושעה. שני הצדדים אישרו הגעתם. ובכל זאת, היה חסר לי ה-'אוקי, אגיע. להתראות' שהתרגלתי לקבל בחזרה. "יש מישהי שתבוא לאסוף אותי לסופר", אמרתי לאיש שלי, "אני חושבת…", הוספתי, נבוכה.

מאז קבעתי אין-ספור מפגשים שבאינטראקציה שקדמה להם היה חסר לי סוג של אישור סופי לקיומם. הדפוס קבוע: צד אחד מזמין למשהו ספציפי, הצד השני נענה, אולי משלים את הפרט הלוגיסטי החסר להשלמת התמונה, ו… זהו. ראבאק, כל-כך קשה לעשות ריפליי עם 'יופי, נתראה'? או לסמס חזרה איזה סמיילי לרפואה? זה לא באמת נחוץ, אבל, בחייאת, זה יעשה אותי רגועה.

לא באמת. העניין פה הוא לא מפלס הרוגע שלי. האינטראקציות האלו ודומות להן, כשמבחינתי היה חסר בהן 'סיבוב נוסף', הן כנראה ביטוי להבדל ביחס. יחס אל מה?

אולי אל הטכנולוגיה. נראה שההולנדים פשוט סומכים עליה יותר. הרי אם הזמנת אותי, ועניתי שאגיע, רוב הסיכויים הם שקיבלת את ההודעה ששלחתי חזרה, לא? גם אם היא לא נשלחה באמצעים טכנולוגיים שנותנים חווי על שליחה, הגעה וקריאה. הרי הגיוני יותר ש'סיבוב נוסף' כמו זה שחסר לי יתקיים רק אם לא התקבלה תשובה, נכון?

אולי יש פה יחס שונה אל פרטיות. הרי בכל אימייל, וואטסאפ, טלפון, או טקסט, יש חדירה למרחב פרטי של הצד השני. בצורה עדינה, מקובלת, ומאושרת על-ידי שני הצדדים, אבל בכל זאת, חדירה. כל הודעה שאני שולחת מוסיפה עוד רעש לאחד מערוצי התקשורת של הצד השני, שגם ככה עמוסים לעייפה. אז אם הרעש הזה לא באמת נחוץ – כך אולי חושבים ההולנדים – בואו נוותר עליו. תחושה דומה היתה לי גם בסיטואציות-תקשורת אחרות, שלפעמים הפתיעו אותי באופיין. למשל, אני מודה, היה לי מעניין להכיר בעובדה שאפשר לתאם ולקיים אירוע של יותר משלושה משתתפים, גם בלי לפתוח לכך קבוצת וואטסאפ ייעודית. ושאם כבר נפתחה קבוצה אז (תחזיקו חזק, כי זה כבר ממש מרחיק לכת) היא יכולה לשמש רק למטרה שלשמה היא נפתחה. בלי ממים, ברכות סופשבוע מעולה, והודעות על שידה למסירה.

השמירה על הפרטיות מתקשרת לנושא הגבולות. הם נשמרים פה ביותר קנאות. זו הסיבה שלאירועים חברתיים יש שעת התחלה – אבל גם שעת סיום; זו הסיבה שצמחיה, גדר, או קו דמיוני מסמנים בברור איפה נגמרת החצר שלי ומתחילה החצר של השכן; זו גם הסיבה שהשעון קובע בבירור איזה חלק מהיום הוא זמן 'עבודה', מתי זה 'פנאי' ומתי 'משפחה'. מעניין שדווקא במקום ללא גבולות מדיניים, לפחות לא במובן שאנחנו רגילים אליו, כישראלים, יש שמירה קפדנית על גבולות אחרים.

ובחזרה לפגישה שנקבעה. גם בלי אותו אישור נוסף מיוחל, שאחרי הכל הוא עוד הזדמנות לאינטראקציה לא חיונית אבל כזו שמוסיפה צבע לחיים, הפגישה תתקיים, אל דאגה. אולי בארץ, אם לא אקבל ממך את ה-'אוקי, נתראה', מלווה באימוג'י הזה שאתה בדרך-כלל משתמש בו, זה שהפך ל"שלך" – יש מקום לתהות האם מה שסיכמנו עוד בתוקף. אבל בהולנד, זה לא משנה כמה זמן מראש קבענו, אין צורך לתזכר את הצד השני או לבדוק אם הוא זוכר. במועד המפגש, באורח פלאי כלשהו, הצדדים פשוט מגיעים למקום שנקבע! קסם. זה לא שבישראל לא קובעים דברים מראש. קובעים, אבל יש איזו הנחת עבודה סמויה של חוסר וודאות שמרחפת מעל כולם – לא רק בעיתות משבר קיצוני – ושגורמת לתכנונים בכלל ולתכנונים לטווח ארוך בפרט (קרי, של יותר מ-, נגיד, שבועיים-שלושה) להיתפס כאירעיים עד אשר יוכח אחרת. וההוכחה מתקבלת, בבוא היום, באמצעות… ניחשתם נכון, עוד מנה קטנה של אינטראקציה.

בעוד אני תוהה מה אני מעדיפה, תקשורת עניינית, מינימליסטית ויעילה, שנותנת כבוד למרחב הפרטי שלי, או בליל מתמשך של אינפורמציה, לרוב מרחיבת לב וחיננית, ברמה לא אחידה של רלוונטיות – נשמע צליל של רטט מכיוון הטלפון הנייד שלי. זמן לצאת מהבית, מודיע המכשיר שיודע עלי קצת יותר מידי. יש לך בעוד עשר דקות – פגישה.

מה עדיף, תקשורת עניינית או בליל חינני ברובו של אינפורמציה?

 

אפרת גומא

אוהבת להידחק ברווח שבין הפעולה הזאת לפעולה הבאה, בין המשפט הזה למשפט הבא, בין החפץ שהנחנו לחפץ שלקחנו. דוקטורנטית במדעי החברה. בעבר היתה (בין היתר) מעצבת תעשייתית וגם מורה. גרה בוואחנינגן שבמרכז הולנד.

  • Avatar
    נעה ברום
    05/11/2020 at 23:35

    איזה יופי של כתיבה ודייקת להבחין.
    אהבתי את הניואנס של חדירה לפרטיות.
    אני שולחת את זה ישר לאחת המדריכות שלי שמלמדת אצלי במכון ניהול חיים וניהול זמן. היא עושה את זה בהולנדית אבל זו תכנית שבמקור היא ישראלית (של בית התוכן "בו בזמן"), והשינויים שהיינו צריכים לעשות כדי להתאים ניהול זמן ישראלי לניהול זמן הולנדי היו אדירים.
    היא תהנה לקרוא מה שכתבת.

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.