תקרית, תרבות

באחד מימי הקורונה הלכתי לקנות מסכות. נכנסתי לבית המרקחת השכונתי והבטתי סביב. מוכר יחידי עמד מאחורי הדלפק ומלבדו ומלבדי, לא היה איש בבית המרקחת. על דלפק הקופה הייתה מונחת סלסלה קטנה ובתוכה שקיות פלסטיק עם מסכות. חציתי את המפתן, בצעד בוטח ניגשתי אל הדלפק, גרפתי שתי שקיות עם עשרים מסכות חד פעמיות ושלפתי את הארנק.

>>יוצאים מהקורונה – עסקים ישראלים בהולנד 
>>אדם בעקבות גורלו – טיולים בהולנד עם איזי ריידר

 "ניי, ניי" עצר בעדי המוכר.

מה, מה קרה? אי אפשר לשלם על מסכות בכרטיס אשראי? מותר רק חבילה אחת ללקוח?

 "את צריכה לחזור לכניסה ולקחת משם סלסלה", הוא הסביר לי, "ולעשות איתה סיבוב בבית המרקחת, לפי החיצים על הרצפה, עד שתגיעי לקופה"

 לא הבנתי כלום. "אני צריכה לחזור ולקחת סלסלה ריקה, ולעשות איתה סיבוב בבית מרקחת ריק שרק אתה ואני נמצאים בו כרגע, רק על החיצים, כדי לקנות שתי חבילות של מסכות נייר?" זה מבחן רצינות כזה? 

 "זה בגלל הקורונה" הסביר לי המוכר כאילו הגעתי להולנד הבוקר, "אנחנו סופרים ככה את הלקוחות, ככה יש לנו שליטה על כמה אנשים יש."

 ליתר ביטחון שוב הסתכלתי סביבי, סקרתי את מדפי התרופות ומוצרי הטואלטיקה, אולי מסתתר שם נשא פוטנציאלי קטן, אולי יש שם איזה סבתא בקבוצת סיכון. אף אחד. אני והמוכר והסלסלות בבית מרקחת ריק מאדם.

 "אבל, סליחה, פשוט… אין פה אף אחד עכשיו, אז אולי אני יכולה פשוט לשלם מהר וללכת?" הרי ככל שאלך יותר מהר ככה תהיה כאן פחות קורונה, אבל אם אשאר ואעשה את ריקוד הסלסלה על החיצים בכל הבית מרקחת, אז יהיה יותר קורונה! וזה מסוכן!

"אהה, לא. אני מצטער" הוא ממש התבלבל עכשיו. הוא אף פעם לא ראה מישהו שלא רוצה ללכת על החיצים. "אסור לי, אלה החוקים. אבל אני אתייעץ עם הקולגה שלי" אמר המוכר המסכן וחייג.

 "תראי, בדרך כלל זה אסור" הוא התרכך מעט כשסיים להתייעץ, "תשלמי על המסכות ותלכי. את לא חייבת לקחת סלסלה. וזאת פעם אחרונה!" ננזפתי כטירונית שאיחרה למסדר.

 "פעם אחרונה, פעם אחרונה!" הרגעתי אותו, ונמלטתי משם לפי החיצים. פעם אחרונה.

 שנינו, איש בית המרקחת ואני, פעלנו לפי הגיון מסוים. ההיגיון שלו היה היגיון של ציות כמעט עיוור לחוקים למען שמירה על בריאות הציבור. וההגיון שלי היה… היה… פשוט בריא?

 כך או כך, הפער הזה בין ההיגיונות שלנו הצחיק אותי מאוד באותו יום. ועם זאת גם יכולתי להבין אותו ולגלות איזו אמפתיה קלה, קלה מאוד.

 ומה תקרית התרבות האחרונה שלכם? 

לכל הבלוגים של יולי

הדפסה