בידוד תלת-קומתי*

*אין בתיאור כמעט קליל זה, משום הקלת ראש בסבלם של כל אלה הנאבקים בקורונה והשלכותיה. 

זה שבידוד זה לא נעים, זה אנדרסטייטמנט. בידוד במדינה זרה, זה בעצם בידוד על בידוד על בידוד, זה בידוד תלת-קומתי תרתי משמע. הקומה הראשונה היא בידוד מהמשפחה והחברים בארץ, מההגדרה העצמית שלך, מהאוכל של אמא ומהפקקים באיילון. זה גם בידוד מהזהות המקצועית במידה והשארת כזו ומעצמך הישנה, ההיא של פעם. הקומה השניה היא הבידוד מהסביבה החיצונית – מהרחוב ההולנדי שאם נודה על האמת, במרבית שעות היום הוא כבר די בודד ממילא. והקומה השלישית היא קומת הבידוד שלי מבני המשפחה הגרעינית, שהם בימים כתיקונם ובימי קורונה בפרט, כל עולמי.

שמונה חודשים אחרי שכתבתי בפייסבוק שבא לי לביים חשד לקורונה ושישלחו אותי לבידוד בלי כביסה, בלי כלים ובלי ילדים, נבדקתי ויצאתי חיובית. אני רק רציתי קצת חופש, רק קצת לבד. לא רציתי להיות חולה באמת.  

Be careful with what you wish for כתבו לי שם בתגובות.

Be careful with what you wish for

כנראה נדבקתי באימון ליגת הכדורשת שלנו ׳מאמאנט הולנד׳ ושש שחקניות מהקבוצה אובחנו כחיוביות, מצטרפות לעשרות אלפי הנדבקים בהולנד של אותו סוף שבוע באמצע אוקטובר. ׳קורונט הולנד׳.

מיגון מלא

כל השבת הילדים חיכו למילה ׳נגטיב׳ ולחיבוק, אבל השבת יצאה והמילה ׳פוזיטיף׳ נכנסה במקומה. החיבוק הלך והתרחק. נכנסנו לבידוד. שיירות יומיות עולות במדרגות ההולנדיות עם אספקת מזון וציורי החלמה, ואני יורדת אל השירותים כשהשטח נקי עם מסכה, כפפות וספריי אקונומיקה, מחטאת כל ידית וכפתור.

הקורונה חסה עלינו. התסמינים שלי התגלו כקלים עד קלים מאוד. וכללו בעיקר כאבי ראש, כאבי שרירים וחולשה. לא חום ולא קשיי נשימה, לא אבדן טעם וריח. אובדן זיכרון וירידה קוגנטיבית ניכרת, כן, בהחלט. עוד לפני הקורונה. רציתי לשאול מה אומרים על זה ב- GGD (השירות העירוני לבריאות הציבור), אבל שכחתי.

ל- GGD המלצות מעניינות עבור חולי קורונה ובני משפחותיהם. כך למשל, אין לבוא לרופא או לבית החולים אם אתה חולה. לפיכך יש לבוא אל הרופא רק אם אתה ממש בריא. ומי הולך לרופא כשהוא בריא?

אבולוציית הבידוד קרתה גם לי. בהתחלה היה נחמד, אחר כך מניין הימים התערפל. היום הרביעי היה נראה כמו היום השני ושני היה נראה כמעט כמו חמישי רק יותר קר וחשוך.  כל יום חיכיתי בקוצר רוח שיביאו לי משהו לאכול והייתי בטוחה שהמון קורה שם בחוץ, בעוד שבעצם כלום לא קרה.

שלחתי לבן זוגי כל מיני קישורים לתכניות ילדים, להרגיש שאני מועילה במשהו לחיים המתקיימים שתי קומות מתחתיי. מסתבר שממש לא היה לי מושג בזה, ׳את שולחת לי קישורים לתכניות לתינוקות׳ הוא ענה, וכבר הרבה זמן שאין לנו תינוקות.

אחרי כמה ימים ירדתי למטה כשכולם ישנו ומצאתי שם כלב ענק. זה היה הגור שלנו, הוא ממש גדל.

׳אני מרגישה כמו אמא שלי כשהיא באה לבקר מהארץ,׳ תיארתי את החוויה. ׳אני גרה בקומה השלישית, מסתובבת בטרנינגים וכל היום מקפלת כביסה.׳

ובינתיים בבית הספר של הילדים הכינו קיפודי קיסמים לכבוד הסתיו, למדו לקרוא, מצאו כינים ואיבדו מלא סוודרים ונעלי ספורט. כמה הקלה ונחת בידיעה שכל זה לא נגע לנו, בעיקר הכינים.

קיפוד מקיסמים פתאום הגיע הסתיו

שנים שלא היה לי כל כך הרבה זמן לעצמי. בחופשה – גם אם זו חופשה לבד, אין זמן פנוי כזה. עם ילדים אף פעם באמת אין זמן פנוי. זמן ממוסגר כזה, מוגדר, שבו אני *חייבת* לבודד את עצמי מכל העולם, *חייבת* ולא רק רוצה, כזה עוד לא היה לי.

בערבוביה רוחנית-תרבותית קראתי רומנים באנגלית, למדתי הולנדית ובהיתי בעלים הנושרים. קראתי את כתביו העצומים של הרב זקס ז״ל וכל כך רציתי לצטט פסקה אחר פסקה את המילים הגדולות שלו, לצעוק לכל העולם מהקומה השלישית שלי: ׳תקשיבו לו! תקשיבו לאיש הזה!׳ הספרים שלו ליוו אותי בבידוד הזה והשבוע הוספתי את האותיות ׳ז״ל׳ לרשומה הזו. 

והחיים המשיכו, אז קראתי גם ערכי ויקיפדיה על סטלין וקרל מרקס. ידעתם שלקרל מרקס היו שבעה ילדים, מהם ארבע בנות ולכולן קראו ג׳ני? גם לאשתו של קרל מרקס, קראו ג׳ני. נראה לי נורא מעייף.

ראיתי את ׳אמילי בפריז׳ (האאוטפיטים ופריז היו יפים ומסקרנים אבל אמילי עצמה – פחות), ושמעתי שיעורים ביהדות, בשביל האיזון. 

מחלוני בקומת הבידוד צפיתי על העץ שממול. כל יום נשרו ממנו עוד עלים, בסוף הבידוד הוא כבר עמד ערום לגמרי.

שניות מאסון, מבט ממגדל הפיקוח

החלון הזה סיפק לי שלל תצפיות מעניינות. ממש מול הבית שלנו שביל אופניים נפגש עם כביש למכוניות, ויוצא כך שנהגי המכוניות לא מודעים לרוכבי האופניים הבאים משמאלם ורוכבי האופניים לא מודעים לנהגי המכוניות המגיחים מימינם, עד הרגע שהם מאוד מאוד קרובים זה לזה. מהקומה השלישית ראיתי את אלה ואת אלה, כמו במגדל פיקוח. לעיתים זה הרגיש כמו ׳שניות מאסון׳ אבל מעולם ברוך ה׳ לא אירע שם אסון. רוכבי האופניים ונהגי הרכבים ידעו לבלום רגע לפני, בדיוק מושלם. היה לי הרבה זמן. היה לכם פעם כל כך הרבה זמן?

אף אחד מהרשויות, ממשרד הבריאות, מה – GGD, ממשרד הביטחון לא הגיע, לא התקשר ולא התעניין לבדוק אם אנחנו באמת מקיימים את הבידוד. בוקר אחד נצפתה מתחת לחלון אישה לא מוכרת שעמדה שם כרבע שעה ואז נעלמה. נופפתי לה לשלום ליתר ביטחון.  אף אחד לא התקשר לוודא שאכן האנשים שבאתי איתם במגע נכנסו לבידוד. אף אחד לא הודיע שהבידוד נגמר ולא נבדקתי לוודא שאני אכן כבר לא חולה, כי פה –  לא צריך. קראנו את ההנחיות מכריכה לכריכה ומילאנו אחריהן באדיקות דתית. כשתקופת הבידוד הסתיימה יצאנו החוצה וזה הרגיש כמו נוח שיצא מהתיבה כי הכל היה רטוב נורא.

 היה קצת מוזר בימים הראשונים, לבוא בחברת אנשים. רועש שם בחוץ, כל כך הרבה המולה. מה לי ולה? והיה מרגש לחבק סוף סוף את בני ביתי. התגעגענו.

הלבד הכפוי היה מטעין וממלא. לא שטפתי שום צלחת, לא קילחתי אף ילד. ומאוד הייתי רוצה לעזור, באמת. פשוט אסור לי, מה אפשר לעשות. האיש שלי יובל היה הגיבור האמיתי של כל האירוע הזה. מגיע לו בידוד! 

לא היינו יכולים לעבור את כל זה בלי כל החברים שהם כמו המשפחה שלנו כאן. שהגיעו, בישלו, עשו קניות, הביאו ולקחו, שלחו, כתבו, התעניינו ודאגו. אנחנו אסירי תודה , שרק נזכה לגמול לכולם בשמחות ושלא תהיה לכם קורונה. גם לא של חורפנים.  

 אין מסקנה לפוסט הזה. רק הכרת הטוב ודיוק של הדברים החשובים באמת.

 הם לפעמים מתחדדים דווקא כשאנחנו… מבודדים. 

רק בריאות. 

לכל הפוסטים בבלוג של יולי 

Avatar photo

יולי, אמא לארבעה, מתגוררת באמסטלפיין

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.