לקפוץ על הרכבת ההולנדית

אני מנווטת את דרכי בין אנשים עם מסכות ובין חנויות שמציעות לי סוגים שונים של פפרנוטן ומזכירות לי שסינטרקלאס כבר כאן. הנה הרציף שלי, מספר 5A. ניט אינסטאפן, "נא לא לעלות", כתוב בשלט האלקטרוני ואני, כמו כולם, לא עולה לרכבת שממתינה בתחנה. כי כתוב. אבל לרגע, רק לרגע, מתנהל בי משא-ומתן פנימי עם חלק מאישיותי שמבקש לעשות בדיוק ההיפך ממה שכתוב. לעגל פה איזו פינה.

למה?

ובכן, זה לא לגמרי ברור.

יכול להיות שמי שמבקש ממני פה בקשה – די הגיונית בסך-הכל – שלא לעלות לרכבת, הוא נציג של ה"מערכת". ואני, מה לעשות, כל-כך רגילה להרגיש ש"המערכת" לא תמיד לטובתי. אותה "מערכת" היא אולי מוסדות ממשלתיים, או נציגים שלהם שמספקים לי שירותים למיניהם, או גוף גדול מספיק כדי להיחשב כ"מערכת". ואני קצת התרגלתי להרגיש ש"המערכת" לא בהכרח מאזנת בצורה נכונה את טובת הכלל עם רצונותיי וצרכיי כאינדיבידואל; התרגלתי לסבור ש"המערכת" מתחשבת בשיקולים שמה להם ולי; התרגלתי, בקיצור, לחשוב ש"המערכת מנסה לדפוק אותי". ועל-כן כדאי לי להגיב בהתאם.

אולי העניין פה הוא – "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?". למי שלא מכיר, "מי אתה" הוא בן-דוד של "המערכת", אבל הוא קצת יותר ספציפי. הוא ניזון מההנחה שאני יודעת הכי טוב. בכל דבר. תמיד. כי הרי אין לי שום הוכחה לכך שבעל הסמכות שעומד מאחורי ההנחיה שלא לעלות, באמת יודע מה הוא עושה. אולי מן הראוי שבמקום לציית באופן עיוור, אפעיל שיקול דעת עצמאי? עובדה, אפילו במערכת שציות הוא לחם חוקהּ כמו צה"ל, יש פקודות שיש חובה מוסרית שלא לציית להן. הסיכוי שזה יקרה בתחנת רכבת (במאה הנוכחית, לפחות) הוא קלוש למדי אבל בכל זאת, אין לדעת.

הפגישה ההולנדית שלי 
כשנגיע לגשר – גשרים מיוחדים בהולנד 
קורונה בהולנד: כל העדכונים והמספרים

ייתכן גם שהתרגלתי להרגיש שלא ממש סומכים עלי. הרי אם זה היה ממש חשוב שלא אעלה לרכבת, היה שם איזה משהו, אולי מישהו, שהיה מונע ממני לעלות. כל עוד זה לא כך הרי שמדובר, כנראה, בהמלצה בלבד. והרי תכלס', כולנו יודעים, לא באמת קורה משהו דרמטי אם בקופה של ה"עד עשרה מוצרים" מעבירים שניים-עשר, או אם משחררים איזה כלב חננה איפה שכתוב שאסור. ההמלצות הללו נועדו לשמור על הסדר, ואולי גם לתרום ליעילות ולהשרות ביטחון על מי שנמצא במרחב הציבורי. ואלה דברים שגם אצלי (כך אני מגלה, למרבה המבוכה) הם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות.

תהא הסיבה אשר תהא, נראה שבמשך השנים השתרשה אצלי איזושהי תגובה אוטומטית לשלט שכתוב עליו "נא לא לעלות". אני לא שולטת בזה, זה סוג של רפלקס. כן, אני מסוגלת לדכא את הרפלקס הזה אבל לא, אני לא יכולה שלא להבחין בו. אני ממש שמה לב לטונוס שנבנה לרגע בשרירים, ול"אני" אוטומטי, חמוש בניסיון העבר, שמתכונן לזנק לעבר הרכבת. זה לוקח שבריר שניה עד שחלק אחר במוח משדר "אזעקת שווא" ומפוגג את המתח. מזל, אחרת זה היה יכול להיות מביך ובעייתי. מי יודע לאן באמת הרכבת הזאת תגיע, כשתיסע? בטח לא לעיר שאני רוצה להגיע אליה.

אז יוצא שאני מצייתת לשלט, כמנהג ההולנדים. עוד לא החלטתי מה אני חושבת על מה שביני לביני אני מכנה "צייתנות הולנדית". צייתנות הולנדית, בשבילי, זה לעצור בתמרור 'עצור' כשרוכבים על אופניים גם אם הכביש ריק לחלוטין, בלי להרגיש פראייר. צייתנות הולנדית זה ללכת את כל המסלול המפותל שהותווה בתור לקופה גם אם אין כרגע אף אחד בתור, בלי להרגיש מטופש. צייתנות הולנדית זה לדבוק במסלול הקריירה שנקבע עבורך אי-שם בגיל 11 או 12, בלי לשקול אותו מחדש לעולם.

מנגד, "הרפלקס הישראלי" – אולי הוא לא דבר כל-כך רע? אולי זה טוב לשמר את החלק הזה שמטיל ספק – גם כאשר מדובר באוטוריטות? אולי זה חיובי לטפח צד שלא תמיד מציית, ששומר על מחשבה עצמאית? איזה אני פנימי שמחפש דרך אחרת לעשות את הדברים, נכון – לא תמיד בדיוק לפי הכללים, אבל בכך אולי זורע זרעי מחשבה מקורית ויצירתיות, שהם, כידוע, משאב יקר וחיוני להצלחה?

"נא לא לעלות", כתוב בשלט האלקטרוני ואני, כמו כולם, לא עולה. אבל מרגישה, בכל זאת, שאני לא כמו כולם, כי אצלי התנהל איזשהו מאבק זערורי ובלתי נראה – שאצלם לא. תזכורת למי שאני. דרישת שלום מהמקום שהגעתי ממנו, מהתרבות שעיצבה אותי, על יתרונותיה וחסרונותיה. המחשבה הזאת מגניבה אצלי חיוך קטנטן.

"נא לא לעלות", כתוב בשלט האלקטרוני ואני, כמו כולם, לא עולה.

״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם

הדפסה