נחתנו ברגע האחרון בארץ הקודש בעקבות אובך קליל באמסטרדם. ממש טיימינג מושלם שעות ספורות לפני כניסת יום כיפור. עוד במהלך
קצת לפני שהתחלתי את הלימודים פה (בהולנד), חבר שלי (ההולנדי) תפס אותי לשיחה קצרה אך חשובה. "דניאל," הוא אמר בטון
אני שוכבת על ספה אדומה ומשתעלת. בוהה בתקרה הלבנה ומנסה להבין אם התקרה באמת לבנה או שהיא בצבע קרם ממש
אז למה אתם מתגעגעים הכי? פתיתים? קפה שחור /נמס של עלית? במבה? קרוטונים ושקדי מרק? אני הכי הכי מתגעגעת למלפפון
פוסט ראשון צריך להיות חגיגי ומרגש לא? נתחיל בכמה ציוצים חשובים. אני לא הולכת לכתוב על: כמה קשה לי כאן
מי אני? ליאור גליי, בן 35 (כמעט). נשוי ובעלים לכלבת ביגל (מנפולטיבית) בשם ג'ויה ו – 3 סוסות. כמה זמן
הילדה שלי, הידועה בכינויה "בייבי חן", צוחקת אליי. היא שמחה ומאושרת. אני נוגעת לה בקצה האף ומגלה שהוא קצת קריר.
לאחר שנה וחצי של מגורים בעיר התעלות היפה, אני באופן רשמי יודעת 'איין ב'ייצ'ה מיר' על הולנד ועל החיים כאן.
מעיל. פונצ'ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש. וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן.