*אין בתיאור כמעט קליל זה, משום הקלת ראש בסבלם של כל אלה הנאבקים בקורונה והשלכותיה. זה שבידוד זה לא נעים,
זה סיפור אמיתי שקרה לחברתי טליה (לא שם בדוי) והיא הסכימה לי לספר לכם אותו כי חבל שרק אנחנו נצחק.
באחד מימי הקורונה הלכתי לקנות מסכות. נכנסתי לבית המרקחת השכונתי והבטתי סביב. מוכר יחידי עמד מאחורי הדלפק ומלבדו ומלבדי, לא
פולי הגיע בשעה אחת אחרי הצהריים וכעבור שעתיים נעלם. זה היה היום האחרון של השנה האזרחית ובחוץ רעמו הזיקוקים. חגיגות
לפני שפתחו את הסגר המלא בארץ ואת הסגר ה׳אינטליגנטי׳ החלקי בהולנד, איפשהו באזור יום הזיכרון, שלחתי הודעה לחברה, ׳נחשי איפה
״אין תנאי חיים בעולם שנבצר מן האדם להתרגל אליהם, ובייחוד בשעה שהוא רואה שכל הסובבים אותו חיים גם הם בתנאים
1. שהם שקטים, נקיים ומסודרים ככה אמרה בתי בת התשע כששאלתי אותה מה היא אוהבת אצל ההולנדים, והיא כמובן צודקת.
בוקר אחד לפני שנה וחצי או שנתיים פתחתי את דלת ארון הבגדים וכל תכולתו נפלה עליי. בלי שום סדר או
נֵלי, השכנה ההולנדית שלנו, מעולם לא תקרא את זה. אמנם רק קיר אחד מפריד בין הבתים שלנו, אבל יותר מדי
למה לא בעצם, הא? מה רע לנו פה? החיים כאן נוחים יותר בכל פרמטר ובכל קנה מידה. אחרי ביקור מאובק,