אנחנו רגילים בתחילת כל שנה להתחייב לעצמנו שהפעם נתמיד. נרוץ, בכל מזג אוויר, ויהי מה. או שנצא להליכה. אבל כל
לפני כמה ימים חזרנו מביקור מולדת ארוך בישראל שכלל לא מעט מפגשים עם חברים וקולגות שאני מאוד אוהבת ומעריכה. חזרתי
את ברנאאוט אני מכירה מרחוק, שלום-שלום כזה. וזה מספיק כדי להבין עד כמה הוא מרכזי בהוויה ההולנדית. מדובר על מצב
כשאנחנו חושבים על הבדלים בין ישראלים להולנדים, קופצות לראש מילות מפתח כמו גובה, תלתלים, בלונד וספונטניות. אולם מתחת לפני השטח
מורן אביב דביר נפגשת עם אמנים ישראלים פעילים החיים בהולנד לפני יותר מעשור למדתי בירושלים בבית הספר לתיאטרון חזותי, מקום
היום יום האב! בכל הולנד מתקבצים בנים ובנות מגילאים שונים, רבים מהם כבר הורים בעצמם, כדי לכבד את אב המשפחה
לכאורה טיילתי לתומי עם הכלב שלי. למעשה – היום כבר מותר להתוודות – רוב שעות השיטוט שלי בשכונה, בעיקר בתל-אביב
בין שאר הדברים שחוללה הקורונה, היא שמטה את הקרקע תחת "אמיתות" מובנות מאליהן. עבורנו המהגרים לדוגמה, את ה"עובדה" שהעולם פתוח,
"את יהודייה?" שואל אותי החייזר שנחת בכדור הארץ בדיוק בשבוע בו ביקרתי בישראל. "ברור. מה, לא רואים?" "שכחת שאני חייזר?"
"אתמול התקשרה אלי המיילדת שלי, עברו שישה שבועות מהלידה של לוטם. זה בעצם הרגע בו אני נפרדת מצוות מרכז ההריון
