היהודים המבולבלים באים

"את יהודייה?"

שואל אותי החייזר שנחת בכדור הארץ בדיוק בשבוע בו ביקרתי בישראל.

"ברור. מה, לא רואים?"

"שכחת שאני חייזר?"

אני לא זוכרת מתי, אם בכלל, נשאלתי אם אני יהודייה בישראל. אבל אם נשאלתי, בוודאי עניתי מיד. כי בארץ התשובה לשאלה הזאת היא חד-משמעית ברמה של שחור על גבי תעודת זהות. האמת שרוב הזמן, למרות הקושי שלי עם הביטוי הספציפי של הצביון היהודי של ישראל כמדינה, בישראל התשובה לשאלה הזאת תואמת לזהות שלי כפי שאני תופסת אותה, עם התוספת המשמעותית 'חילונית'.

אולי יעניין אותך גם:

דאצ׳ניוז: האח הגדול עוקב אחרינו בפייסבוק
המדריך המלא לגנים ובתי ספר יסודיים בהולנד
הסבתא הגיבורה שלי

"את יהודייה?"

שואלת אותי רֵבֵּקָה, מגאנה. עם שמץ של ניצוץ של התרגשות בעיניים. אולי כי זה מרגש לפגוש מישהו מה"הולי לנד" ורוצים לדעת עליו הכל. אולי כי היא שמעה משהו על סגולותיו של העם הנבחר.

"כן," אני עונה, למרות שאני לא בטוחה שאני ראויה להערכה שהתשובה הזו מקנה לי אצלה. אבל אין לי חשק לפתוח איתה את הנושא. אולי הרווחתי הרגע כמה נקודות אצלה, בחינם.

"את יהודייה?"

שואל אותי מוחמד, קולגה שלי, מאינדונזיה.

לפני שאני עונה את ה'כן' שלי, אני מבחינה שהסיטואציה של מוסלמי (אני מנחשת, על-פי השם וארץ המוצא) ששואל אותי על שיוכי הדתי מעוררת אצלי אסוציאציות לא נוחות. כי בקונטקסט אחר, מוחמד שרוצה לדעת אם אני יהודייה עלול להיגמר לא טוב.

"את יהודייה?"

שואל אותי בארט, השכן ההולנדי.

מתמהמהת. מהרהרת בלְמה הוא מתכוון בשאלה.

"כעיקרון כן, אבל למעשה, לא ממש."

כי אמנם יש לי מסמך רשמי שאומר שאני יהודייה, אבל אם לשפוט לפי הפעם האחרונה שביקרתי בבית-כנסת, או הדלקתי נרות שבת (רמז: מעולם לא), או נמנעתי מלאכול בשר עם חלב שלא מטעמי צמחונות, אז לא בטוח שאני עונה להגדרה שלו של 'יהודייה'. הרי כששאלתי אותו אם הוא נוצרי הוא ענה את ה'לא' שלו בלי להתבלבל כי מבחינתו, אם הוא לא נוהג לבקר בכנסיה אז הוא לא נוצרי. עכשיו לכי תסבירי לו שמקורה של הסכיזופרניה שלי היא בעובדה ש'יהודי' הוא גם שיוך אתני וגם דתי. ובעוד השיוך האתני שלי הוא חד-משמעי (בעיניי, וגם בעיניי הרבנות. אבל לא אצל כולם זה ככה), השיוך הדתי שלי הוא רופף למדי. והרי אני בכלל מגדירה עצמי כאתאיסטית.

אפשר להיות יהודי אתאיסטי? לפי חוקי מדינת ישראל, שבה ההגדרה המשפטית ל'יהודי' מתייחסת לשיוך האתני, אין עם זה שום בעיה. ואם מתייחסים ל'יהודי' כאל שיוך דתי? לא בטוח. ואם 'יהודי' בכלל מתייחס לתרבות ולמנהגים? אז אולי בעצם כן. מבולבלים? גם אנחנו, בארט ההולנדי ואני.

כי רוב חיי חגגתי את החגים היהודיים, בצורה זו או אחרת. המסורת היהודית היא חלק ממני. אני גם מרגישה שהזיכרון הקולקטיבי של היהודים כאומה הוא גם הזיכרון שלי, וזו עובדה משמעותית בעיניי.

אבל כמישהי שבילתה את רוב חייה בישראל, הזהות היהודית הפרטית שלי מתערבבת עם זו הקולקטיבית, של מדינת ישראל. וכשהמדינה שהיתה ביתי במשך הרבה שנים מאזנת בצורה לא נכונה – בעיניי – 'יהודית' ו'דמוקרטית', לא מפתיע שהיהדות שלי ואני הגענו לשיחת "יחסינו לאן".

באופן בלתי נמנע יהדות מתקשרת אצלי, לצערי, גם לפגיעה בשוויון ולאי-קבלה של האחר. הרי זה לא ממש שוויוני לדחות לנצח את השירות הצבאי לאלו ש"תורתם אמונתם", ולא לאלו שרוצים ללמוד לימודים חילוניים באוניברסיטה. וזה לא ממש שוויוני לאשר חוקים כמו חוק הלאום. וזה מבאס לשמוע נבחרי ציבור שקושרים צביון יהודי עם פגיעה בזכויותיהם של להט"בים, במקרה אחד, או הסתה לגזענות, במקרה אחר. ובכלל, כשתופסים קצת מרחק מהארץ קשה לפספס את הכפייה דתית ששזורה יפה-יפה בחיי היום-יום בישראל. כמה אבסורד הוא הרעיון, למשל, כמעט ולא לספק תחבורה ציבורית בשבת למרות שרוב הציבור מעוניין בכך.

נכון, כמישהי שבילתה את רוב חייה בישראל פגשתי, לשמחתי, לא מעט אנשים מעוררי השראה שהם גם במקרה – ואולי דווקא לא במקרה – שומרי מצוות. זה לא מתיר את התסבוך היהודי שלי, רק מוסיף לתחושת ההחמצה שמתגברת מאז שאני חיה במדינה שיש בה חופש דת. אני חושבת על זה בכל פעם שאני עולה על רכבת של NS ביום המנוחה של ההולנדים – יום ראשון.

"את יהודייה?"

אני שואלת את עצמי.

מסתבר שתלוי איך מפרשים את השאלה.

ובעצם, אולי אין עם הגמישות הזאת שום בעיה? אם העיצוב של זהות אתנית-דתית-תרבותית תלוי, בין השאר, במדינה שבה היא מתעצבת, אולי אין פלא שאצלי, כ"ישראלנדית", היא (עדיין) גמישה. אולי זה בסדר, להרגיש לפעמים יותר יהודייה, ולפעמים פחות. הרי אנחנו כבר לא בעידן האו-או, נכון? אנחנו בעידן של גמישות זהותית.

הנה, זהות מגדרית, למשל, לא חייבת להיות בהכרח של גבר או של אישה, אלא אדם יכול לבקש שיתייחסו אליו בכינוי גוף חסר מגדר (כמו 'הם'). אז למה שזהות אתנית-דתית-תרבותית לא תהיה גם היא גמישה?

יש אנשים שרוב התפריט שלהם הוא צמחוני אבל מידי פעם, מסיבות מגוונות, הוא כולל גם בשר. אנשים כאלה קוראים לעצמם flexitarians. באופן דומה, אולי יש אנשים שרוב הזמן מתהלכים בעולם כיהודים אבל מידי פעם, מסיבות מגוונות, מרגישים שהרכיב הזה אינו חלק מהזהות שלהם?

אולי אני יכולה לקרוא לעצמי פלקסי-יהודייה?

לכל הכתבות של אפרת

קרדיט תמונה ראשית: Star photo created by freepik – www.freepik.com

הדפסה