בין שגרה לשגרה

בין שאר הדברים שחוללה הקורונה, היא שמטה את הקרקע תחת "אמיתות" מובנות מאליהן. עבורנו המהגרים לדוגמה, את ה"עובדה" שהעולם פתוח, הטיסות זולות, יש כפל דרכונים, אפשר לנסוע ולחזור כאוות נפשנו. הביקור הראשון שלי בארץ מאז פרוץ הקורונה היה ספוג רגשות מעורבים. בין הולנד לישראל, בין שגרה לשגרה, ביני לבין עצמי.

פרולוג

לפני שעזבתי את הארץ, המצב הביטחוני והפוליטי התדרדר מאוד. הוצפתי מחשבות בסגנון "ומה אם לא אוכל לחזור?!". בזמנו הרגעתי את עצמי באגרסיביות, כפי שרק ישראלים יודעים: "טוב שלא! מינימום את אירן את עוזבת! יאללה, תנוחי". וזה עבד, נחתי. השנה הסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.

הביקור המיוחל נדחה ונדחה, אבל התחלתי בכל זאת להתכונן. כדי שיעבור בנעימים וללא עצבים, הכרזתי בפני עצמי ובפני משפחתי וחבריי על חוק מספר 1 לביקור זה: בלי פוליטיקה. כלומר, אסור לדבר בנוכחותי על פוליטיקה. מי שנכשל יקבל תזכורת קטנה ויחליף נושא. זה עבד מעולה. מומלץ בחום לכל מי שנסחף לדיונים ומתרגז במקום להתרכז בבטן-גב.

אולי יעניין אותך גם:

היהודים המבולבלים באים
המדריך המלא לגנים ובתי ספר יסודיים בהולנד
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

המראה

סגירת שדה התעופה האריכה את ההמתנה והגדילה את חוסר הוודאות. כדי להתעדכן לגבי ההחלטות השרירותיות מהרגע-להרגע של ה(אין)ממשלה, הצטרפתי לקבוצת הווטסאפ (המצוינת!) "ישראלים תקועים באירופה". משם הדרך ל"ישראלים תקועים בהולנד" היתה קצרה. כך, בעזרת שלל ישראלים תקועים אחרים, צלחתי את המשימות שבדרך: בדיקות קורונה במחיר מופקע, הצהרות, מי טס באמת ומי רק מוכר כרטיסים. בסכיפהול עיינו בתוצאות הבדיקה וגם מדדו לנו חום, מה שגרם לי להרגיש קצת יותר בנוח במטוס המלא כמעט עד אפס מקום.

נחיתה

מנתב"ג לקחתי מונית ישר לבידוד אצל ההורים. "מונה או מחיר?", שאל אותי הנהג. "כמה זה מחיר?", שאלתי למרות שידעתי בדיוק מה התעריף הקבוע לנסיעה. "נעשה לך ב-220", הוא פרגן. "איך תעשה לי ב-220 אם המחיר הוא 190?!" הוא לא התבלבל לרגע: "טוב, יאללה, 200". "אני לא מאמינה שכבר אני מתעצבנת…!", "למה מתעצבנת?!", הוא קוטע אותי. "כי רק הגעתי וכבר אני נאלצת להתמקח". החלטתי לחסוך ממנו את המשפחה שזה עתה עקפה אותי בתור לבדיקת הקורונה. נתתי לו 200 ש"ח. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו, כדי שאזמין אותו לפרגן לי גם בחזור.

בידוד: שבוע ראשון

איזה כיף! אחרי כל כך הרבה זמן בלי להתראות עם המשפחה, ממש התענגנו. השתזפנו יחד בשמש הנעימה על המרפסת, עשיתי פילאטיס עם אמא, חברים מחוסנים באו לבקר, קראתי, עשיתי מדיטציה, אפילו ניצלתי את הבידוד להפסיק לעשן.

בידוד: שבוע שני, ברוכה הבאה לישראל

תם שבוע החסד. איכשהו יצא שעשרת ימי הבידוד שלי נחתו על התקופה הפטריוטית בשנה שבין יום השואה ליום העצמאות. צעדיו הקרבים של יום הזיכרון החלו לאיים על חוק מספר 1. הטלוויזיה (אותו מכשיר עינויים שמגיח לחיי בביקורים אצל ההורים) הפכה לבלנדר שטוחן את הבלילה הישראלית של מוות-אחווה-ערכים-שכול ללא הפסק. המסך התמלא בגיבורי קרבות, באליטה הקיבוצית, ברמטכ"לים לשעבר ובעוד דברים ואנשים שהיו ואינם. בעצם רק חצי מסך. בחצי התחתון צפינו בינתיים בפרומו לתוכנית אחרת. כשקוביית פרומו נוספת צצה גם בפינה השמאלית העליונה, כבר הרגשתי את הדופק עולה, מתאים את עצמו לקצב המולדת המוטרפת.

בדיקת הקורונה הבאה, הפעם כדי להקדים את היציאה מהבידוד, נחתה על ערב יום הזיכרון. כדי לא להיות בלחץ, עשיתי הכול בזמן וברוגע. בדקתי מספר פעמים איפה יש מוקדים של פיקוד העורף, מתי הם פעילים (זה משתנה ללא הרף), ותכננתי את יציאתי בהתאם. ביום המיועד, נכנסתי לאתר בשביל הלינק לווייז ו… חשכו עיניי. הם שינו הכול. במקום בערב, המוקד ייסגר היום ב-14:00! "נו, בטח, מה, ערב יום הזיכרון", זרק לי אבא. "תגיד לי, מה זה הפתעה?! לפני יומיים הם לא ידעו שיהיה ערב יום הזיכרון?! אתמול בדקתי באתר!!!". עכשיו הכול כבר היה בלחץ. יצאתי בריצה, לא מצאתי את המקום, צלצלתי לאמא שתחפש לי, אבל ב-13:55 המוקד נעלם מהמפה, אי אפשר לראות יותר את הכתובת. ב-14:03 הגעתי עם דופק במהירות של "ברוכה הבאה לישראל". הבחור הסביר שהם כבר סגרו, אני התחננתי על נפשי, הוא נענה, עשו לי בדיקה, חזרתי הביתה מובסת ושלילית, תרתי משמע.

אבל אחרי תהומות יום הזיכרון תמיד מגיע השיא: ערב יום העצמאות. הכנתי אוכל במטבח, לצלילי צהלות הטלוויזיה מהסלון. סטנדאפיסטים מריצים דאחקות בפריים טיים על הטראומות שלהם מהשירות הצבאי. מפקדים משפילים, הטרדות מיניות, עונשים קולקטיביים, כאלה. לא משהו כבד מדי, רק ההשפלות הרגילות, שכולנו חווינו ועיצבו אותנו להיות המבוגרים שאנחנו היום. ההורים שלי צחקו, ואיתם צחק כל עם ישראל. ניסיתי להתכנס, אבל מעיתוני הבוקר המונחים על השולחן נורו לעברי מטחים של זיקוקי דינור ופלאשבקים של הלומי-קרב.

היציאה לאוויר העולם

יום העצמאות חלף, יצאתי מבידוד ונסעתי לעיר הגדולה. כולם הכינו אותי שאין קורונה, שהכול פתוח ושצפוי לי שוק. התרגשתי. לולה לקחה אותי ל"תדר". בכניסה איש לא בדק דבר. בפנים מלא עד אפס מקום, כולל אנשים בעמידה, בלי רווחים, בלי מסיכות. נעצרתי. לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד כבר שנה וחצי. אחרי סיבוב קצר החלטתי שזה יותר מדי לי. לולה ציינה שדווקא ממש לא מלא בהתחשב בכך שזה סופשבוע ארוך. הזכרתי לה שהגעתי הרגע מסגר ושמותר לי להזמין הביתה בנאדם אחד ביום. הלכנו למקום קטן יותר.

ב"אוגנדה" היה יותר סביר. אבל בתור לשירותים, כשכמות האנשים במסדרון נטול החלונות הלכה וגדלה, שוב כמעט חטפתי התקף חרדה. למרבה המזל ההלם עבר די מהר, ושאר הביקור היה ממש חופשה: מהולנד, מהקור ומהקורונה.

אירופה-ישראל: כמה-כמה

החברים והמשפחה צוחקים עליי כבר כמה שנים ש"נהיית אירופאית" ומחשבים לי באחוזים כמה-כמה. הפעם, אחרי פאוזה של שנה וחצי, לראשונה הבחנתי בכך גם אני. כשנהגתי לדוגמה, שמתי לב כמה אנשים עוקפים מימין. זה הזכיר לי את הפעם ההיא, כשרק הגעתי להולנד, והסברתי לדאטצ'י ההמום שאם לא זזתי מהנתיב הימני זה בכלל לא נחשב עקיפה, וגם מה זו אשמתי שהאידיוט בנתיב השמאלי לא זז?!

שמתי לב לחוסר אורך רוח, חוסר הכבוד לזולת, השימוש המסיבי בלשון צבאית. חוסר הכבוד לחוק בלט יותר מתמיד. מרגע שהחלו לפתוח, לקח כשבועיים עד שכולם שחררו את "הסיפור הזה של הקורונה". לאנשים אפילו יצאו משפטים שהתחילו ב"בתקופת הקורונה", בלשון עבר. ברוב המקומות לא שואלים שאלות, לא על תו ירוק, לא על תו סגול ולא על מי במול. עמדתי בתור בחנות, היחידה עם מסכה, ותהיתי: מתי נהייתי הולנדית כל כך?

אין כמו בארץ

נסעתי לצפון, למדבר, לים המלח. שלחתי לדאטצ'י תמונות שלי מכוסה בבוץ והוא שלח לי בחזרה תמונות של הגינה מכוסה בשלג. הזעתי ב-40 מעלות. כשרק שקלתי להתחסן, צורפתי מייד לקבוצת הפייסבוק "חיסונים קורונה בין חברים" – עדכונים חמים על הקומבינה הלוהטת האחרונה ללא-זכאים. ביליתי עם משפחה וחברים בבתי קפה, בים, ברחובות, בבית. דיברנו על הכול (חוץ ממה שאסור לפי חוק מספר 1), התחבקנו מלא, שיחקנו, צחקנו, התמלאנו אהבה.

השיבה הביתה

מתנות: צ'ק. בדיקת קורונה: צ'ק. כרטיס טיסה על חשבון הוואוצ'ר של הביטול של שנה שעברה: צ'ק. מילוי חצי מזוודה באוכל: צ'ק. העברת ציוד מהמזוודה לתיק ובחזרה עד שהמשקל עובר "רק" בקילו: צ'ק. במטוס היינו 25 אנשים. התרווחתי על שלושת המושבים. כוס יין בחמישה אירו: צ'ק. ספר: צ'ק. רגשות מעורבים: צ'ק, צ'ק, צ'ק. את הבמבה פתחתי עוד לפני שהגעתי הביתה.

אפילוג

למחרת היום התמלא הווטסאפ המשפחתי בתמונות של אחותי והילדים בחדר המדרגות. נתב"ג נסגר שוב. לולה כתבה לי שהאזעקות בשלוש לפנות בוקר הוציאו אותה לגמרי מתחושת הנורמליות. דקה אחרי עוד הודעה: "זה חוקי לדבר איתך על זה? או שאנחנו עוד עם חוק מספר 1?"

"החוק עף על טיל", עניתי. הוספתי סמיילי. בחלק העליון של המסך הופיעה נוטיפיקציה עם המם החדש: "כולם עדיין נלחמים בקורונה, רק אנחנו חזרנו לשגרה!"

לכל הכתבות של אנאבל

הדפסה