אנחנו רגילים בתחילת כל שנה להתחייב לעצמנו שהפעם נתמיד. נרוץ, בכל מזג אוויר, ויהי מה. או שנצא להליכה. אבל כל יום. או שנעשה מדיטציה, גם אם עייפים. האפליקציה עם התרגילים לחיזוק שרירי הבטן מחכה שנפעיל אותה יותר מפעמיים וכך גם גומיות הכושר שקנינו אונליין. אנחנו מתחייבים לעצמנו כל שנה מחדש כי זה אף-פעם לא מחזיק. עובדה.
זה אוניברסאלי כנראה. או שאולי בעצם לא. אני מנסה לדמיין את ההולנדית שחלפה על פני רצה בבגדים מנדפים בגשם שוטף מתלבטת אם לצאת לאימון הערב. מנסה לדמיין ולא מצליחה. איכשהו נדמה שזה קל לה. לא בהכרח הריצה עצמה, אלא החלק המאתגר נפשית, החלק הזה של ה-להתמיד, של ה-לא לוותר לעצמך.
איכשהו, להולנדים נראה שזה בא יותר בקלות. אולי זה המבט החביב על פניה של הרצה ההולנדית והרצים האחרים שחולפים על פני. אולי זו בִּרכת השלום שהם לרוב ממלמלים אלי תוך כדי ריצה. אולי זו העובדה שפשוט רואים הרבה מהם. בכל מקום: על שבילי האספלט, ביער, על הסוללה שמעל לנהר. לא פעם, עם משקולות לגופם. ובכל מזג אוויר, גם ברוח של מעל 50 קמ"ש או טמפרטורה שנושקת לאפס. נראה שהם פשוט עושים את זה וזהו. בלי עניינים.
אמנם אף אחד לא ייקח מאתנו, הישראלים, את קרב המגע ואת זה שרובנו עשינו טירונות וחלקנו גם שירות צבאי קרבי מלא, אבל פייר – נראה לי שההולנדים לוקחים אותנו בסיבוב, בכל מה שקשור להתמודדות עם מצבים לא נוחים. בעיניי, בהקשר הזה, ההולנדים נתפסים כקשוחים יותר.
אולי ההולנדים נתפסים בעיניי כקשוחים בגלל הקטע הזה של ה-להסתדר לבד. נדמה לי שהם מבקשים עזרה רק אם ממש צריך. בתור לא-הולנדית, אני נתקלת הרבה בצד השני של זה: הם יציעו עזרה רק אם נראה שהבן אדם ממש חייב אותה, אחרת זה עלול לפגוע בו. אז כמובן שאם מישהו ייפול מהאופניים ויישאר שרוע על הכביש, ההולנדי הטיפוסי מיד ייגש אליו. אבל אם מישהו "סתם" יתקשה לתמרן אופני קרגו עמוסות בילדים ו/או קניות כשהוא מוליך אותם בין הברזלים שעל שביל הולכי-הרגל – ספק גדול אם מישהו בכלל יחשוב על להציע לו עזרה.
אולי זה בגלל שנראה שהם מפדלים בכל מזג אוויר. זה לא מזיז להם אם יש רוח בעוצמה שגורמת לי לחשוב טוב-טוב לפני שאני יוצאת מהבית או גשם מהסוג שגורם לי לשלוח יד אוטומטית למפתחות המכונית. נכון, כישראלים גדלנו על זה שאנחנו "לא עשויים מסוכר", אבל ההולנדים לקחו את זה כמה צעדים קדימה. אולי פשוט כי אין להם ברירה.
אולי הם נתפסים בעיניי כקשוחים בגלל הדימוי שיש לי בראש. אנשים שלא נותנים לנפש לנהל אותם יותר מידי. כמו מכונה שעובדת בלי לשאול שאלות, האימון שקבוע הערב בלו"ז יוצא לפועל. כך, מן הסתם, נוצרת התמדה: על-ידי ניטרול הקושי הנפשי שכרוך בהקניית הרגל חדש, בעיקר בהתחלה.
אנחנו רגילים בכל שנה להתחייב לעצמנו שהפעם נתמיד. האם נוכל, בהולנד, לקבל השראה מהמקומיים? האם נצליח לאמץ את האלמנט באופי ההולנדי שמאפשר לנטרל את הקושי הנפשי, או לפחות להתגבר עליו בקלות? אני לא חושבת, והאמת, אני גם לא בטוחה שזה כדאי.
אבל כישראלים שלא חיים בישראל, כן יש לנו יתרון. בעוד ששריר התאומים שלנו אולי טיפה מנוון, שריר אחר, שאולי אנחנו בכלל לא מודעים לקיומו, דווקא מפותח. זה ה"שריר" שאחראי על להחליט החלטות. פה בהולנד, לעתים קרובות מאוד אנחנו תוהים מה מתאים לנו ומחליטים מחדש באיזו דרך לבחור. עם המעבר מישראל יצאנו ממצב של "טייס אוטומטי" ועברנו למצב כמעט קבוע של קבלת החלטות. על בסיס יומי אנחנו נדרשים להכריע האם לאמץ את המנהגים ההולנדים הרווחים במה שקשור באוכל, חינוך, טיפוח, חגים, סדר יום אינדיבידואלי ומשפחתי, תקשורת עם קולגות ועם חברים, סידור הבית והגינה, ובעצם, מה לא? הרשימה כמעט אינסופית. חלקנו אפילו מחליט בכל פעם מחדש באיזו מדינה הוא רוצה לחיות. לרוב חברינו שחיים בארץ זה לא קורה.
ייתכן שבגלל שההכרעות היומיומיות הללו קורות הרבה יחסית, אנחנו לא שמים לב אליהן, אבל הן מתרחשות, לפחות בשנים הראשונות לאחר המעבר. זה קורה כשאנחנו מחליטים בכל פעם מחדש שאנחנו עושים משהו כך ולא אחרת – גם אם זה לפעמים לא נוח וממש הולך נגד האוטומט שלנו. האוטומט הזה יכול להיות מה שהשכנים עושים או מה שעושים חברינו בארץ אבל בכל מקרה, אנחנו נדרשים להרהר בעניין ולהחליט.
אז אם כבר עברנו ממצב של תנועה במסלול ידוע מראש לתנועה במסלול בהתהוות, יש סיכוי גדול יותר שנצליח להתמיד ולהקנות לעצמנו הרגלים חדשים. למה? כי כשרוצים להפוך את ריצת הערב להרגל, מה שצריך לעשות זה להחליט בכל פעם מחדש שהיום, למרות שהכי נוח ואוטומטי לנו כרגע זה לצפות בטלוויזיה או לגלול את הפיד של הפייסבוק ברביצה על הספה – נשנה את המסלול הקבוע שהערב שלנו הולך בו ונצא לרוץ.
אנחנו רגילים להתחייב לעצמנו בכל שנה – לעתים קרובות בראש-השנה – שהפעם נתמיד. אולי דווקא בהולנד, יש סיכוי לא רע שזה יצליח. כי להתמיד במשהו עד שיהפוך להרגל זה לרתום לא רק את שרירי הגוף הרלוונטיים אלא גם את ה"שריר" שמקבל החלטות ושאצלנו, כך נראה, הוא מפותח בהשוואה לאחרים.
תחשבו על זה כשאתם מחליטים לצאת לריצה, למרות שסערה בחוץ. בהצלחה. ושנה טובה.
