לא בוכים על קאפסלון שנשפך

כשאנחנו חושבים על הבדלים בין ישראלים להולנדים, קופצות לראש מילות מפתח כמו גובה, תלתלים, בלונד וספונטניות. אולם מתחת לפני השטח מסתתרים הבדלי תפיסה ותרבות משמעותיים בהרבה. אז בואו נשים את הדברים על השולחן: אוכל.

אצלנו (בארץ וכנראה שאצל יהודים בכלל) אוכל הוא הדבק המשפחתי והחברתי: ממאכלי עדות אצל סבא וסבתא ועד מטבח הפיוז'ן הישראלי המפורסם של העשורים האחרונים. כל אירוע הוא סיבה לארוחה: חתונה, בר-מצווה, שבעה… סופשבוע? ארוחת שישי אצל ההורים. חג? אין בלי ארוחה. אפילו בחג שכולו צום הצלחנו לדחוף לא ארוחה אחת כי אם שתיים. מנה ממוצעת במסעדה מספיקה לשני אנשים, ארוחת בוקר ישראלית כוללת מספיק מזון לכל היום, העיקר שלא יחסר. בין אם יצאתם לבית קפה, מסעדה או בר – תמיד יהיה שם מה לאכול. אם אין מה לאכול, המלצרים ההיפסטרים יסבירו לכם שזה "הקונספט של המקום" עד שהוא ייסגר חודשיים אחר כך.

כמו שאמרה ז'אנה גור, עורכת מגזין "על השולחן": "יהודי מגדיר את עצמו על פי מה שהוא מכניס לקיבה ועל פי מה שאסור לו להכניס". עולמנו מתחלק לבשרי וחלבי, כשר ולא כשר, כשר לפסח וכשר למהדרין. גם מי שכשרות ממש לא בראש מעייניו לא נמלט מזה – חשבו על הבהלה לסופרים לפני פסח, שלא נאלץ חס וחלילה לחיות שבוע ללא לחם. גם החילונים עושים קניות מופרזות לחג, ואז כולנו יושבים יחד בפקקים כדי להגיע לארוחה המשפחתית. בקיצור, אוכל זה עניין, וזה עניין מרכזי.

כישראלית זה היה לי מובן מאליו, כמו השמש, והשנים שבהן חייתי בצרפת רק חיזקו את התפיסה שככה זה בכל תרבות. אמנם המטבח וההרגלים הצרפתיים שונים מאוד מאלה הישראליים, אבל בבסיס עומדת הנחה משותפת: אוכל הוא דבר משמעותי.

ואז הגעתי להולנד. על פני השטח הדברים דומים: גם הם מדברים על אוכל בריא ועל ג'אנק, על המטבח ההולנדי המסורתי (מה?!) ועל שפע המסעדות המעולות של מטבחי כל העולם באמסטרדם. גם הילדים שלהם מחכים שהם יחזרו מהעבודה רק כדי לשאול: "מה נאכל הערב?" אבל לאט לאט חלחלה בי ההכרה שנחתי במדינה שלא מספיק שאין בה שמש, גם אוכל הוא לא עניין. כלומר, הם בהחלט מכירים בכך שצריך לאכול כדי לשרוד, וגם שעדיף שזה יהיה טעים, אבל זהו בערך. לקח לי די הרבה זמן לבלוע את הצפרדע הזו. תכלס עד היום יש בזה משהו מעליב בעיניי.

אולי יעניין אותך גם:

עילת הסבירות — מה המצב בהולנד?
צ'יפס הולנדי: ההמלצה של המקומיים
הפוליטיקה הפואטית של הסוסים

זה התחיל יום אחד, כשהילד התקשר וביקש שנבוא לקחת אותו כי הוא לא יכול להישאר אצל החברה לארוחת ערב. זו סיטואציה שלא הייתי יכולה אפילו לדמיין. שהורים ישלחו את הילד שלכם בחזרה הביתה ולא יתנו לו אוכל?! זה כמעט מצדיק קריאה לשירותי הרווחה! במהלך הערב החלו לעלות בי דמיונות של משפחת האימים הזו: ההורים קיבלו צורה של יצורים שטניים וחשוכים, הילדים מבוישים וכנועים, התחלתי לרחם על הבת שלהם, לדאוג אם זה בכלל בסדר שהילד ילך לבית מזעזע שכזה… ואז, בעוד אני נישאת על גבי פנטזיות רפאים, הילדים זרקו משפט שגרם לי להבין שזה נורמטיבי. כלומר, זה לגמרי מקובל לשלוח את החברים של הילד הביתה כי ארוחת ערב. הנה חלף לו עוד הלם תרבות.

מאז קרו עוד כמה דברים שגרמו לי להרים גבה: אח של דאטצ'י סירב להישאר לארוחה פעם אחר פעם, שמתי לב שכולם קובעים להיפגש "אחרי ארוחת הערב", קטנים כאלה. אז כשדאטצ'י אמר שאחותו תבוא איזה ערב להתייעץ איתו על משהו, מייד וידאתי: "היא אוכלת איתנו?" הוא לא יודע. נעצתי בו מבט סתום. "אני חושב שלא, כי היא עוברת אצל הבן שלה קודם ובטח תאכל איתם". היא הגיעה בדיוק כשהתיישבנו לאכול. שאלתי אותה, כבדרך אגב, אם היא גם רוצה צלחת או שהיא אכלה כבר. היא קצת התבלבלה, אמרה שאכלה, אבל שתטעם בכיף ממה שהכנתי. תרגמתי לעצמי: היא לא אכלה, אבל לא נעים לה להצטרף אלינו בהזמנה כזו ספונטנית. כל הערב היה לי לא נעים. ממש אכלתי את עצמי. לא ידעתי מה לעשות עם הסיטואציה ההולנדית הזו. נשבעתי שלעולם לא אסמוך יותר על דאטצ'י בענייני אוכל, שתמיד אשאל מראש בעצמי, שאמשיך להכין יותר מדי, כמו סבתא, כי מה יותר גרוע מאשר שאין מספיק אוכל לכולם?! מהי בעצם המורשת שלנו אם לא להביע באמצעות אוכל את כל קשת הרגשות שבין ערבות הדדית לרגשות אשם?

ההולנדים פחות אוכלים ויותר מזינים את עצמם. כמו שאנחנו ישנים כי צריך לצבור אנרגיה, ולא בונים את כל סדר היום שלנו סביב מה שאנחנו מכנים סיאסטה והוא חלק מהמורשת התרבותית שלנו, כך הם עם אוכל. הם לא מדברים על זה כל היום, זו לא הגאווה הלאומית שלהם, פשוט אוכלים, וממשיכים הלאה. אם האוכל לא משהו, גם לא נורא – נשפוך איזה רוטב שום-צ'ילי מתוק-סויה על הכל, מממ Lekker, וקדימה לפעילות הבאה. לאוכל יש מעמד גשמי, יומיומי, ענייני חולין, בעוד שאצלנו יש לו מעמד של קדושה.

אני יודעת שאסור להגיד איכס על אוכל, אבל כיוון שכולנו פה אכלנו מאותו מסטינג, אני רוצה בכל זאת לדבר על חילול הקודש הגדול שנקרא קפסלון. מכירים את זה שבטיול השנתי יש תחרות כזו בין הילדים מי שם הכי הרבה דברים בסנדוויץ'? תמיד יש את הילד הזה שמצליח להיות הכי מגעיל, ולדחוף בין שוקולד למריחה וטחינה גם תירס, מלפפון חמוץ וזיתים. אז הוא לוקח ביס ענק, המלפפון משפריץ סילון לעבר אחד החבר'ה, וכולם צועקים "איכס" וצוחקים בקול. הטחינה עוד ניגרת במורד סנטרו, והילד הכי מגעיל לוקח עוד ביס, ומוכיח לכולם שהוא אשכרה מתכוון לאכול את זה עד הסוף.

זו כנראה הייתה ההשראה לקפסלון, המנה שלא מכבדת אף אחד ממרכיביה. מסתבר שזו מנה די חדשה, שהומצאה רק בשנת 2003 ברוטרדם.אבל בסדר, גם הכרובית המיתולוגית של אייל שני לא בדיוק איתנו מאז שנות הגלות (ומסתבר שהיא גם לא של אייל שני). הסיפור שמאחוריה הולך כך: נתניאל גומס, ספר במקצועו, נכנס לשווארמה ליד המספרה שלו וביקש לשלב במנה אחת את כל המרכיבים שהוא אוהב. כשזה הפך להרגל, החבר'ה מהשווארמה כבר ארגנו לו את "המנה הקבועה של המספרה" (קפסלון בהולנדית). עם הזמן, לקוחות נוספים שמעו והזמינו גם מנת קפסלון, ומשם הכל כבר היסטוריה.

הקפסלון אמור להיות מנת המולטי-קולטי של הולנד. לכאורה, כבת לעם שכל המטבח שלו מבוסס על ערבובי מטבחים, עדות, טעמים וסגנונות, עַם הפיוז'ן, זו הייתה יכולה להיות המנה האהובה עליי. אולם הקפסלון הוא הדוגמה האולטימטיבית לאיך לקחת את הרע מכל העולמות.

הבסיס הולנדי למהדרין: צ'יפס. מבחינתי היה אפשר לעצור כאן, אבל לצערי רק התחלנו. מעל הצ'יפס מפזרים בשר זול כלשהו מאזור הים התיכון, בעדיפות לטורקיה או יוון. מעל הבשר מפזרים גבינת גאודה. הנה עוד נקודת זמן שבה עוד ניתן היה לעצור ולאכול מנה זולה ולא בריאה, אך כזו שעדיין נופלת תחת קטגוריית הפאסט-פוד. אבל למה לפרוש בשיא? אחרי שהִתַּכְנוּ את כל הדבר הזה א-לה קפולסקי באייטיז (אחרת זו בכלל לא מנה, ובטח שלא הולנדית), נפזר עליה "סלט", שזה בהולנדית חסה או חסה עם עוד כמה ירקות חתוכים בלי רוטב. ואם כבר מדברים על רוטב, באמת נהיה לנו יבש בפה, וכל הבלגן הזה טרם הפך למנה, עד שלא שפכנו בגסות מעל הכל רוטב שום וקורט סמבל בשביל הטוויסט הפוסט-קולוניאליסטי. עכשיו, כשסוף סוף יש לנו מנה, נקרא לה גם בשם סקסי, שיעורר בנו תחושה של שיערות בפה.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, קורה הקסם הגדול: בסיוע כוח המשיכה, הסלט והרוטב עושים דרכם מטה ומרטיבים את הצ'יפס. במקביל, הצ'יפס, הבשר והגבינה המותכת פולטים יחד חום, שכידוע עולה למעלה, כדי לחמם את החסה. כך, חמש דקות אחרי שקיבלנו את המנה, נותרנו עם ערימה של סלט שמרגיש כאילו הוא מזיע בקיץ התל-אביבי וצ'יפס קריר ורטוב, שעדיין מחכה לשמש של ה"קיץ" ההולנדי.

ולמה לעזאזל כל זה לא בפיתה? ואם זה כבר בצלחת, כל היתרון הוא שאפשר לשים את הסלט ליד הצ'יפס, כך שכל אחד מהם ישמור על הטמפרטורה והמרקם שלו. חוץ מזה, כל ילדה יודעת שהצ'יפס הוא הדובדבן שבשווארמה, ולכן הוא יושב בראש הפיתה, ולא משתכשך שם למטה במיץ. בעצם, האם יכול להיות שמישהו הזמין מנה שווארמה עם גאודה ופשוט שפך את כל תכולתה מהפיתה לחמגשית?

למרות עוגמת הקפסלון, בואו נודה שיש כמה יתרונות לקלילות הזו כלפי אוכל: מפגשים משפחתיים לא חייבים להיות סביב שולחן ולא מצריכים הכנות של ימים מראש. רמת הפלצנות נותרת סבירה גם במסעדות עם אוכל טעים. האגו הלאומי לא תלוי בשאלה אם מאכל כזה או אחר הוא הולנדי "אותנטי" או שיש כזה בעוד מקומות. הם פתוחים לשינויים ולחדשנות באוכל, למרות שהולנד אינה מדינת מהגרים.

ברמה האישית, הטרנד הטבעוני מחלחל כאן יותר ויותר, יש אופציות ואת רוב האוכל אני ממילא מכינה בבית. כך שעם כל הכבוד לאוכל – ויש כבוד – השמש עדיין חסרה לי יותר.

לכל הכתבות של אנאבל

קרדיט תמונה ראשית: Alison Faith – Shut yo face