לכאורה טיילתי לתומי עם הכלב שלי. למעשה – היום כבר מותר להתוודות – רוב שעות השיטוט שלי בשכונה, בעיקר בתל-אביב אבל לא רק, הוקדשו להצצות חטופות לבתים של אחרים. פה מישהו שרוע אל מול הטלוויזיה, שם זוג מנהל ויכוח… שאבתי הנאה רבה מצפייה אקראית בסצנות מחיי היום-יום של אנשים שאני לא מכירה. וזה ממכר. סוג של 'ריאליטי', אם תרצו.
קורבנותיי היו מגוונים. למשל, דיירי קומות הקרקע, אלה שהמודעות לכך שהם חולקים את אותו המפלס עם עוברים ושבים ברחוב לא גרמה להם להסתתר מאחורי וילונות או צמחייה. אבל גם דיירי הקומות הראשונות, אלה שהיותם מרוחקים מעט מהקרקע טיפחה אצלם את האשליה שהם מוגנים מפני מציצנים שכמותי. תמימים.
אולי יעניין אותך גם:
טסים לישראל? מגיעים להולנד? המדריך לכל מה שצריך לדעת
עדן ברדה פותחת מסעדה וסוגרת מעגל
המדריך המלא לגנים ובתי ספר יסודיים בהולנד
ואז עברתי להולנד…
כמו ילד בחנות ממתקים, לא ידעתי מה לעשות עם כל השפע הזה שנקרה בדרכי. מיי גוד, כמעט לכל בית פה יש חלונות ענקיים בחזית! ואם זה לא מספיק, החפצים שמונחים על יד החלון בתוך הבית לא פונים פנימה, אל דיירי הבית, אלא החוצה, אל העוברים והשבים. פסלים, חפצי אמנות, אוספים למיניהם – כולם שם כדי להנעים לאלמוני ברחוב – לי! – את שהייתו במרחב הציבורי ולהזמין אותו להפנות מבט אל פנים הבית. מה צריך הבן-אדם יותר מזה?
כללי המשחק ברורים, אם כי יכול לקחת קצת זמן להתוודע אליהם, שלא לדבר על להתרגל. מותר להסתכל. מי שזה מפריע לו שם וילון או מכסה בטאפט חלבי (אפשר כזה עם דוגמה של בתים או ציפורים) את החלק בחלון שנמצא בגובה העיניים של הפוסע האלמוני. הצטלב מבטכם עם זה של הדייר בבית? לא קרה כלום, רק אל תפנו את הראש הצידה כאילו נתפסתם בקלקלתכם! זה נראה לא טוב. חייכו או הנהנו לשלום כאילו הצלבתם מבט אקראי עם זה שפוסע מולכם ברחוב. מדובר בשכן שאתם מכירים? יופי, מותר לחייך חיוך רחב או לנפנף לשלום.
כשאני הולכת ברחוב ומסתכלת על הבתים פה בהולנד, לפעמים אני מרגישה קצת כאילו אני מדפדפת בקטלוג של איקאה. לא בגלל הדומיננטיות של המותג – כן, יש איקאה, אבל לא רק – אלא כי אני מדמה שמישהו טרח ועיצב סצנות מחיי היום כך שינעמו לעיניי. זה כולל את הספר שהונח פתוח על השולחן באגביות אבל בזווית הנכונה, את קרש החיתוך ששימש להכנת ארוחת הערב ונשאר עליו לכלוך, אבל לא כזה מגעיל אלא לכלוך-בסדר שמעיד שמבשלים פה, ואת האבא עם המראה הטיפונת-מרושל-אבל-לא-יותר-מידי שמשתטה עם הבן שלו וכאילו לא מודע לחינניות שבסיטואציה. וכשאני מתהלכת ברחוב שאני לא מכירה, לא פעם אני חושבת בטעות שאני מסתכלת על חלונות ראווה, למרות שהם לא, הם חלונות רגילים. אבל הם כן קשורים לראווה. תכף נגיע לזה.
למה חלונות הבתים בהולנד כל-כך גדולים, אתם שואלים? יכול להיות שזה מסיבה פרקטית לגמרי (בכל זאת, הולנד). חזיתות הבתים צרות, ימי השמש מעטים. זה רק הגיוני למקסם את אור השמש. הסבר אחר, ג'וסי יותר, הוא שבעבר זה היה על מנת שאנשים יוכלו להציג את ביתם לַכל כדי לבנות אמון ולהוכיח לשלטונות המס (לפי אגדה אחת) או למוסדות הקבוצה החברתית-דתית שהם שייכים אליה (לפי אגדה אחרת) שהם לא מסתירים דבר. הסבר נוסף, ג'וסי לא פחות, הוא שמכיוון שהרבה הולנדים היו בעבר ימאים שנעדרו מהבית, זה איפשר לנשותיהם להפגין נאמנות לבעליהן. אחרים טוענים שזה כדי שיראו שלא מתבצע שום פשע בבית (או בניסוח אחר: כדי שאם מתבצע פשע בבית, מישהו יראה וידווח). כך או כך, אפשר לתהות האם היום, כשהחלונות הגדולים הם תופעה כל-כך רווחת במציאות ההולנדית, יש לכך השפעה על איך שהולנדי טיפוסי מתנהג.
הסביבה החומרית משפיעה על ההתנהגות שלנו. יעידו על כך הזבוב המצויר במשתנה בסכיפהול ובמשתנות ציבוריות אחרות, ומדרגות הפסנתר בסטוקהולם. ומה לגבי השפעה ארוכת טווח? האם הסביבה החומרית יכולה להשפיע על התנהגות ברירת-המחדל שלנו, על מערכת הערכים שלנו, על היחסים המתמשכים שלנו עם הסביבה?
ההשקפה שטכנולוגיה אינה מנותקת מערכים היא מרכזית בקרב חוקרים מתחום ה- STS (מדע, טכנולוגיה וחברה, Science, Technology and Society). חוקרי STS מציעים לבחון התפתחויות טכנולוגיות בקונטקסט החברתי שבו הן התפתחו. ברוח הגישה הזו, הסיבה שחזיתות הבתים בהולנד כוללות הרבה זכוכית ומעט אבן (יחסית לישראל, למשל) יכולה להיות פרקטית במקורה. יחד עם זאת, ההסבר לכך שהטכנולוגיה הזו "תפסה" בהולנד ושהרבה הולנדים "זורמים איתה" (כלומר, לא מכסים את הזכוכית בחומר אטום) יכולה להיות תרבותית לחלוטין.
כי תחשבו על זה רגע, נכון שאנחנו לא מתנהגים בחוץ כמו שאנחנו מתנהגים בבית? גם בחוץ אנחנו חווים לפעמים תסכול עמוק מההתנהגות המעצבנת של הילדה או הבעל, אבל רוב הסיכויים הם שבחוץ יותר "נחזיק את עצמנו" ונציג לראווה (הנה הגענו לזה) משהו יותר קרוב ל'אני' שאנחנו שואפים להיות. זוכרים את אדם דרייבר עושה חור בקיר ב- Marriage Story? בחוץ זה לא היה קורה לו. אז מה קורה כאשר אחד מקירות הבית הוא כמעט שקוף? האם אנחנו עדיין בבית? אני לא חושבת.
לדעתי, הרבה הולנדים סוג של "מחזיקים את עצמם" ומפעילים את ה'אני' הייצוגי שלהם גם כשהם נמצאים עם המשפחה בסלון, גם כשהם עובדים לבד במשרד, ואפילו כשהם המבוגר (היחיד שנמצא בכיתה) שמלמד ילדים בבי"ס, שגם הוא במקרים רבים מצוייד בחלונות גדולים שפונים לרחוב. והדבר הזה קורה, ובכן, בגלל שהם… הולנדים.
כי הפער בין ה'אני' הייצוגי ל'אני' שאני בדל"ת אמותיי מצטמצם אם אני בכל מקרה מאופק בכל מה שקשור להפגנת רגשות, ובוודאי לביטוי פיזי-ויזואלי שלהן; הפער מצטמצם כשאני באופן כללי די סובלני כלפי אחרים; הפער מצטמצם כשאני חושב שלהיות כמו השכנים שלי זה בסדר גמור, אולי זה אפילו ערך לשאוף אליו. אז איפה הקאץ'? אין קאץ'. או שאולי יש, תחליטו בעצמכם. אולי כשאנחנו רוב היום "מחזיקים את עצמנו", בסוף, כשאף אחד באמת לא רואה, זה מתפרץ בעוצמה מוגזמת; אולי להיות בסדר עם כולם ובעיניי כולם זה לא ה-דבר הכי חשוב בעולם; אולי זה חיובי שיש בנו צד שקצת לא מתיישר עם ציפיות החברה מאיתנו, קצת לא-הולם, צד שלא נראה טוב מבחוץ.
חוץ משתי האפשרויות הללו, להיראות "כמו שצריך" או להיות אמיתי במסתור, יש גם אפשרות שלישית – להתנהג בחופשיות, באותנטיות, לא בהכרח כמו שמצופה מאיתנו, ועדיין להשאיר את הוילונות פתוחים. אפשרי? אתם מוזמנים לנסות. אבל קחו בחשבון שאולי אני אעבור שם במקרה. להציץ.
נופי ילוז
17/06/2021 at 17:30איזו כתבה מקסימה אפרת!
באמת לחלונות הגדולים בהולנד יש ערך פונקציונלי של הכנסת אור ובבתים הישנים גם כדי להכניס חפצים גדולים שלא נכנסו בדלת או המדרגות הצרים. אבל בהחלט אהבתי את הטוויסט הג׳וסי 🙂
אני לא אשכח את הביקור הראשון של ההורים שלי אצל ההורים של בן זוגי. לשכנה היה חלון ענקי עם מדפי זכוכית וקולקציה של בקבוקים מכל המינים והסוגים. אמא שלי פשוט נעמדה והסתכלה כי חשבה שזו חנות 😀
אפרת
17/06/2021 at 21:59😂 תודה נופי!
על המידע הנוסף וגם על הסיפור
תמר
24/06/2021 at 03:50חסרות לי תמונות…
אולי יעניין אותך גם...
איך מתחילים שנה?
"ביצירה שלי אני תוהה על המקום שלנו, בני האדם, ועל הפעולות שאנחנו עושים כפרטים ואיך הן משפיעות על העולם״
מהמטבח הביתי לרשתות בהולנד: המסע המרתק של עמית ו-MIMO