יש חורפים זיגזג

ביקור חורף בישראל גרם לאפרת גומא לתהות איפה עדיף להיות, בהולנד או בישראל, והביא אותה למסקנות לא עקביות

איך עוד לא התקדמו בארץ ללשים חוצץ בין הקניות שלך לקניות של זה שלפניך בסופר, איך? העיקר, סטארט-אפ ניישן. בהחלט יש בארץ שפע של יצירתיות ויזמות טכנולוגית, אך הן כמעט ולא מגויסות לעידוד של סדר או ארגון. סדר לא נתפס בישראל כערך. להיפך, שמירה עליו נתפסת כסחית עד כדי לגלוג. מה שהופך את ההתנהלות הרווחת ל-, במילה אחת, שכונה. זה דורש ממני להיות בדריכות מתמדת. אם אמצמץ לרגע – ידרכו עלי. זה מתיש וגם מוציא ממני אגרסיביות. בתור בסופר, בנהיגה בכביש, מול נציגת השירות בטלפון. יש לי הרגשה שאם לא איישר קו עם הנורמה – הלך עלי. וזה ממש לא נעים להרגיש ככה. רוצָה רגוע, רוצה שדברים יתנהלו בסדר שנקבע – לפחות במידה מסוימת. רוצה להרגיש שאני לא צריכה להסתובב עם בולדוג שדואג לאינטרסים שלי, וגם לא עם מעיל דוקרנים או כפפות אגרוף.

אולי יעניין אותך גם:

"רק תתנהג נורמלי!" גישת ההולנדים כלפי ילדים (מחוננים) 
כבר מזמן לא רק עומד על הרגליים 
בית הספר היהודי שמחולל קסמים באמסטרדם

אוכל עם נשמה

הולנדים יקרים, הגיע הזמן שתפנימו: אוכל זה לא רק כדי לשבוע. איזה מדהים האוכל בארץ! פשוט, טרי, מגוון, בריא יחסית. וואו, איזה כיף! כיף שלא צריך להזמין שולחן במסעדת גורמה כדי לאכול טוב; כיף שהמנות נדיבות; כיף שהארוחות המהירות בחוץ מגוונות ולא עוברות בהכרח דרך שמן לטיגון עמוק. כיף שאוכלים הרבה ירקות טריים ולא רק כדי "לסגור את הפינה". כיף ששמעו פה על תבלינים; כיף שהמנות יצירתיות, שלאוכל יש נשמה. אוכל זה הבסיס. ואם הבסיס טוב – הכל טוב. האם אני באמת רוצה להמיר את השפע הזה בתרבות של אכילה פרקטית שהפסגה הקולינארית שלה היא… צ'יפס?

חוויה סלולרית

אבל מה נסגר עם המחירים בארץ?! למה הכל כל-כך יקר פה? איך זה שאני נדרשת לשלם פי אחת וחצי, שתיים ושלוש על מוצרים ושירותים זהים לאלו שאני רוכשת בהולנד? חוסר הצדק הזה זועק אלי ממדף משחות השיניים בסופר ומהמחירון שתלוי על הקיר בגלידריה המקומית. הכסף פשוט נוזל פה מהידיים. איך אפשר לחיות ככה? אין מצב. רוצה מחירים נורמליים. רוצה גם אפשרות להזמין בלחיצת כפתור כמעט כל דבר, עם ידיעה ברורה מתי זה מגיע (כשלעתים קרובות זה מחר).

ומה הסיפור עם ההסתמכות הזאת על טלפון סלולרי בכל דבר ועניין? הפעם בביקור בארץ הלכנו על הרפתקה סלולרית: להיות בלי סים מקומי. בלי אפשרות להוציא שיחה כשאנחנו ברחוב, בלי אינטרנט סלולרי, רק וייפיי. כשלעצמה, חוויה מעניינת: בו-זמנית משחררת וגם מגבילה. בצד המגביל, נוכחתי לדעת עד כמה מסתמכים על הסלולרי בתיאום מפגשים. כי לציין כתובת ופשוט להיפגש בה זה לא טריויאלי בישראל. הסברים על "איפה זה בדיוק?" ו"איך נכנסים?" הם חלק בלתי נפרד מקיום המפגש, ובהכרח מסופקים ב-real-time.

מסתבר שמספר סלולרי הוא גם דבר הכרחי אם רוצים מספר בתור בדואר (מגיע לשכנים ההולנדים שלי לקבל כרטיס Merry Christmas הישר מהארץ שבה הכל קרה, לא?). כך לפחות היה בסניף שאני ביקרתי בו. העובדה הזו הפכה אותי בלית-ברירה לזאת שמנסה להידחק עם "יש לי רק שאלה". לא נחמד בכלל. הגזמתם. סלולרי זה נחמד ולפעמים מקל על החיים אבל ראבאק, תנו אפשרות להתנהל במרחב הציבורי גם בלעדיו! תנו מרחבים ושירותים שבאמת נגישים לכולם, ללא תלות בטכנולוגיה.

ינואר בחוף הים

ארגון, סדר, נהג או נהגת שמברכים אותי לשלום כשאני עולה לאוטובוס זה באמת נחמד אבל בואו, 21 מעלות בחורף זאת הברקה. עם שמיים כחולים. מה יכול להתחרות בזה? כך חשבתי כשהלכתי יחפה בחוף הים, נותנת לגלים לשטוף את רגליי.

אנשים פה הולכים פחות עטופים, עם פחות שכבות. אולי בגלל זה קל יותר להגיע אליהם? מזג האוויר זה הדבר הכי חשוב, זה משפיע על הכל. על מה עושים, על איפה נפגשים, על מצב הרוח הכללי והאווירה. להתראות SAD, שלום שמש נצחית. נכון שסביב מאי היא הופכת למטרד אבל היי, צריך לתת לה קרדיט על שלושה חודשים של עבודה יפה שהיא נותנת בחורף. איך אפשר לוותר על זה? ואולי לא צריך? בקיצור, חפשו אותי בינואר באחד מהחופים היפהפיים הפזורים לאורך רצועת החוף של ישראל.

חמים ונעים בחוץ, אבל…

אח, איזה כיף להיות בחורף במקום חם! עם שמש! כזאת אמיתית, שמחממת. לא שמש הולנדית שקרנית. אז למה בבית קר לי כל הזמן? הרצפה קרה, והחלונות הקטנים לא מאפשרים לשמש לחמם את הבית כמו שצריך. אולי גם הבידוד דפוק. מה שמצריך להדליק מזגן שזורק לסביבה אוויר חם ודי מגעיל, תודו. לא אחת גם זכיתי להתקלח במים קרירים כשלא הדלקתי בזמן את הדוד – איזה קונספט מיושן! ואחר-כך קיפצתי על קצות האצבעות אל השטיח הקרוב. קר לי. בררר…. אני מתגעגעת לחלונות הגדולים והאטומים, לרצפת הפרקט הנעימה, לחימום המרכזי ולבוילר החם תמיד. כל הדברים הללו מייצרים בבית אנרגיה אחרת.

שעות ברכב

ואם באנרגיה עסקינן – די, נשבר לי מלשבת באוטו. בשבועיים בארץ ישבתי בתוך רכב פרטי יותר שעות ממה שישבתי במשך ארבע שנים בהולנד. וזה למרות שנסעתי עם רכב פרטי מהולנד לגרמניה, צרפת ושווייץ. אני שונאת להיות ברכב. זה מרגיש לי קלסטרופובי. במיוחד בפקקים, שיש בארץ בשפע.כשאני יושבת במושב הנהג החוויה הזו הופכת לאפילו פחות נעימה. זה בזכות הצפירות של הנהגים האחרים כשהרמזור מתחלף לצהוב, ההידחפויות לתוך הנתיב שאני נוסעת בו, והאיתותים וההיצמדות לפגוש האחורי שלי פשוט כי רוצים לעקוף. זה גס רוח, מעצבן ומסוכן. ולא ברור לי למה צריך לסבול את זה כשרוצים להגיע ממקום למקום בתוך העיר. הרי יש אלטרנטיבות, והן הוכחו כיעילות, סביבתיות ואפילו משפיעות לטובה על רמת האושר. התלבטות בין התניידות יומיומית בתוך קופסת פח מזהמת, לבין הפעלת שרירי הרגליים באוויר החופשי? התלבטות? באמת? הצחקתם אותי.

מזרח תיכון ישן

ברשימה רציונלית של יתרונות וחסרונות, די ברור לאן נוטה הכף. אז איך זה שבכל ביקור בארץ אני מרגישה שהתחרות נשארת צמודה?

אולי לא לכל השיקולים משקל זהה, וזה הופך את החישוב למסובך. אולי יש משהו חמקמק שלא ניתן לנסח כשיקול, או אפילו לתאר אותו בצורה טובה במילים. משהו שעלול לגרום לי לזרוק את הרשימה היפה שלי לפח.

מרגוֹל שרה לי ברדיו שישראל זה לא אירופה. זה בלאגן, זה מזרח תיכון ישן. ואני חושבת שאולי אני פשוט מתקשה להחליט אם הלב שלי הוא באירופה ההגיונית יותר, או כאן בארץ, איפה שאמנם יש בלאגן, אבל חמים כזה וכל-כך מוכר.

לכל הכתבות של אפרת 

תמונה ראשית: צילום: עידית נבו

הדפסה