עושים קונצים – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד. והפעם היא פוגשת את דניאל גליה-קינד.
את דניאל גליה-קינד אני בטוחה שיצא לכם לראות בחודשים האחרונים מאז השבעה באוקטובר. בכיכר דאם כנואמת בהפגנות, על גבי מסך הטלוויזיה כשנשאה דברים בפרלמנט האירופאי או ברשתות החברתיות בכל מה שקשור לפעולות לטובת שחרור החטופים בעזה ובזעקת האימהות. היא בחרה לעשות זאת, בין היתר, לאחר שאחותו של חברה הקרוב, ירדן רומן-גת, נחטפה לעזה.
במקביל להריון עם בנה השני כאן בהולנד, דניאל בחרה בחצי שנה האחרונה להוביל, לייצג ולפעול למען השבת החטופים ועתיד טוב יותר לישראל. ההריון התקדם, ירדן רומן- גת (אחות של חבר טוב של דניאל) שוחררה מהשבי, דניאל ילדה את לואי המתוק באמבטיה בבית, 133 חטופים ישראלים עדיין בעזה. חיים ומוות, שמחה ואבל, הרפייה ומאבק שזורים זה בזה בחיי כולנו. כך גם בחייה של דניאל הבוחרת שפעולת האמנות, האימהות והאקטיביזם החברתי – פוליטי ינועו וישפיעו ביחד בעולם. מעטים האנשים שמהווים עבורי חוט לארץ, שהם עצמם תזכורת חיה לחיים ולאמנות שעשיתי בירושלים, לקשר בין שם לכאן , לחיפוש המתמיד (שכנראה לעולם לא יסתיים) אחר בית. דניאל גליה-קינד היא אחת מהם. היא אימאנית (אמא אמנית שגם זכיתי לדגור איתה בפודקאסט של אמנות טובה דיה) המביאה איתה להולנד הרבה עוצמה, חכמה ומנהיגות נשית, עברית ובינלאומית.
מי ומאיפה?
דניאל גליה-קינד, כוריאוגרפית, אשת חינוך וציבור, אמא לסול בן השלוש וחצי ולוּאי בן כמעט חודשיים. נשואה לדורון (בשבע חתונות עד כה!)
מתי ולמה הגעת להולנד?
הגעתי להולנד לפני שנתיים וחצי לטובת לימודי התואר השני שלי בכוריאוגרפיה באוניברסיטת ArtEZ University of the arts המשפחה עברה איתי לגמרי למטרה הזו ומתוך רצון לחוות את אירופה, להנות מהתרבות וגם להכיר את עולם האמנות פה מקרוב. באופן אישי מעולם לא חשבתי על האפשרות שלא נחזור לארץ. לקראת סיום הלימודים שלי התחזקו המחאות בארץ ואיתם התחושה שלנו, כמו של רבים, שישראל נמצאת בצומת דרכים משמעותי. החלטנו לחכות קצת ולראות לאן הרוחות נושבות לפני שאנחנו מחליטים לחזור. בנתיים עברנו מארנהם לאמסטרדם.
האם פעלת בישראל כאמנית?
כן, ואני מרגישה משמעותית את המחיר וגם את המתנות של המעבר בהקשר הזה.
ספציפית העבודה האחרונה שעליתי איתה בארץ היתה ״נישאים – טקס חתונה מפוכח״, וכשמה כן היא, מופע שהופך לחופה. בן-זוגי דורון ואני יצרנו אותה יחד ובה אנחנו מתחתנים בכל פעם מחדש. ממש לפני שנסענו, היינו מתוכננים לערוך את טקס החתונה השביעי שלנו בפצ׳ה קוצ׳ה בהיכל התרבות. הארוע, כמו כל עולם התרבות, בוטל בעקבות הקורונה. כשהתאטראות התחילו לחזור כבר היינו פה, והרצון להתחתן שוב בעברית פגש כנסיות אירופאיות גדולות ובמות שאפילו אנגלית היא אתגר עבורן.
דרך נישאים אני מרגישה חזק את המחיר, לא רק מכיוון שזו עבודה שמבוססת על השפה, התרבות והמסורת שלנו, אלא גם כי היא פוגשת אותם במבט ביקורתי. מוסד הנישואים הוא חלק מתרבות משותפת גלובלית ולכן בהחלט מעניין אותנו גם להתחתן כאן ולראות איך התכנים שלנו פוגשים אנשים מקומיים ואנשים מתרבויות שונות ואיזו התאמה נעשה להם. ובכל זאת, החופה שלנו במקורה היא חופה ישראלית. קריאת התיגר שלנו על ברית המילה מגיעה ממקום צברי ולא יהודי-גלותי. הדברים מקבלים קונטקסט אחר כשאת גרה כאן ולא מגיעה לכאן מהארץ על מנת להופיע. ״עזבנו״ קריירה כאמנים פעילים בארץ ורק מתחילים להבין איך הדברים עובדים כאן. זה לוקח זמן. מצד שני, יש פה הזדמנויות שאין בארץ, ולגמרי אפשר לראות איך אפשר להשתכר בכבוד מעבודת האמנות. זה מעורר השראה ומחזק.
כשהגענו להולנד, ייבאנו איתנו מפארק הירקון אל תעלות אמסטרדם את ״נישאים על המים״. טקס התחדשות זוגית על סירה שפיתחנו במסגרת פסטיבל ״אסטרטגיות יציאה״ שעיריית תל-אביב יזמה בחג השבועות קורונה ובו אמנים יצרו עבודת אמנות במרחק 100 מטר מהבית שלהם וכבר אז ניסו להבין את המציאות המורכבת ולהתעודד יחד. אירחנו זוגות ביבשה עם ספרי שירה וכוסות יין, ובים עם אבנים לתשליך אישי ונדרים שמבקשים להתחייב מחדש. היה מרגש להשיט זוגות בטקס עיברי רענן בירקון וגם באמסטרדם.
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?
בהחלט. רוב העבודות שלי עוסקות ב״חיים עצמם״. דרך העבודות אני מבקשת למצוא ולהמציא פתרונות של התמודדות ולמידה משותפת, אותה אני חולקת עם הצוות והקהל. ככה גם בנושא הזהות. אמנם אני רואה את זה כמעט בכל עבודה שיצרתי, אבל רוצה לספר על ״גרוב בכותל״, עבודה קטנה שהיתה חלק מפסטיבל ״מתחת להר״ של פסטיבל ״מקודשת״ בירושלים. כחלק מקבוצת מחקר שחקרה אמנותית את הר הבית, ביקשתי לבדוק את הגוף הרוקד בעיר העתיקה. בשיטוטיי לא מצאתי מקום בו הרגשתי בנוח ובטוחה מספיק לנוע. החלטתי להתמקד בנסיון פשוט לשלב גרוב בתפילה. שרה ביטלס בראש וקוראת תהילים, יצרתי לי תפילת גוף בעזרת הנשים בכותל המערבי. נערות חרדיות התלחששו והציצו בסקרנות ובושה, אישה מבוגרת ניגשה אליי דומעת, נזכרה שהיתה רקדנית לפני שעלתה לארץ וחזרה בתשובה.
אמנות ומלחמה. מה הצירוף של השניים מעורר בך? איך את מתמודדת עם החצי שנה האחרונה מאז השבעה לאוקטובר?
מהרגע שבו הבנתי שירדן רומן-גת, אחותו של חברי הטוב בעולם גילי נחטפה, אני מושקעת במאבק הציבורי להחזרת החטופים. בעצרת הראשונה, חמישה ימים אחרי השבעה באוקטובר, דיברתי על ירדן כאמא ועליי כאמא, ועל האמהות כשבט החיים, בניגוד למי שבוחר להיות בשבט המוות. המשכתי בקריאה בפרלמנט האירופאי לכל מי שחושב שהמתדולוגיות של השבעה באוקטובר לגטימיות, שיתקשר לאמא שלו. הבטחון העמוק שלי באמהוּת כעולם ידע נשען על המחקר האמנותי שעשיתי בתואר השני שזה מרכזו. אפשר להתבדח ולומר שאף אחד מעולם לא עשה תואר שני באמנות שאשכרה היה רלוונטי לעולם כל-כך מהר. תמיד החברתי והאמנותי הולכים אצלי יד ביד, אבל מאז השבעה אין אצלי יותר הפרדה. כל נאום הוא מופע וכל רגע של יצירה לא יכול להתחמק ממשקל פוליטי כבד. לשמחתי, הנושא בו אני עוסקת מכיל את הקצוות האלה בחיבוק.
מה חסר לך / מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?
ראשית, מתגעגעת. אמנות המופע והמחול בארץ מעולה. וטוב גם לצאת ולהיזכר בזה בעוצמה מבחוץ. אני מתגעגעת לתשוקה העזה של היוצרים, שגורמת לפרפקציוניזם אישי. לצערי בהולנד אני חווה הרבה התפשרות. יש תקציבים ויש גם לא מעט אמנות בינונית. אולי יש קשר בין הדברים. בארץ הדחיפות היא מנוע לפעולה. אתה לא יוצר כי אפשר לחיות מזה, אלא כי אתה לא יכול אחרת. ברמה הפיזית, הרקדנים הישראלים בשרניים, כנים וגם, בלתי מתפשרים. בטוחה שהמציאות החירומית של החיים שלנו תורמת לזה גם. ״תרקוד היום, כי מחר..״ .
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
שדה התעופה סכיפול. כל שדות התעופה הן מרחב על-זמני ותוך-זמני בשבילי, שמאפשר לי להיות בכאן ובעכשיו בנעימים או בדרמה רצויה. אבל סכיפול, כיאה לעיצוב ההולנדי המשובח,הוא מקום בו אני מתמלאת באנרגיה חדשה, ובמחשבות עם קריצה, תוך כדי שאני חולפת על פני הספרייה של שדה התעופה, או עוצרת במרחב התפילה הבין-דתי, או בפינות המוזיאונים. באמת, כל הכבוד להם.
מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?
כרגע אנחנו במערכת יחסים פתוחה, כשההולנדית היא הסטוץ.
איך את חווה את משולש היחסים של הגירה, אמנות ואמהות?
ההגירה, או לפחות ההגירה-הזמנית במקרה שלי, מבלבלת ומרעננת את האמנות מבחינתי. היציאה הזו מהעצמי, בדומה לאמהות, ההבנה שדברים תלויי תרבות ולא רק תלויים בך, מזמנת מבט סקרן ולומד באופן תמים את המעשה היצירתי. אני מרוצה מזה מאוד. במישור המעשי, העבודה האמהית, בשילוב האטת הקצב בהשפעת החזיילך המקומי שדיברתי עליו קודם, מאפשרים לקחת את הזמן להעמיק בהזדמנויות לנקודות מבט חדשות שההגירה מזמנת.
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
ענת שפיגל (ישראלית-אמריקאית), ווקליסטית מעוררת השראה ואמנית רב-תחומית. הכרתי את ענת בפרויקט בזק שיצרתי בתאטרון פראסקטי ממש לפני הלידה האחרונה. הזמנתי את ענת בעקבות המלצה והתרשמות מהחומרים שלה, והיא בחום, נדיבות וחוכמה, הצטרפה בשתי חזרות למופע מרגש ופרום שהיה מעגל הכנה ללידה שהעליתי יחד עם פטריס קולורוס (אמנית ואקטיביסיטית, מקימת black lives matters) ובליוויה של מריה מוורידו (רקדנית יווניה). עוד שתי דמויות ששוה לעקוב אחריהן.
אם לא היית מתעסקת באמנות, מה היית עושה?
את אותו הדבר שאני עושה כשאני כן מתעסקת באמנות: חינוך.
וגם עשייה חברתית יזמית.
אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?
בארץ. ואם לא בארץ? שאלה שהמצב מציף. שאלה מצוינת, מרגישים שספרד אולי תתאים לנו יותר באופי החם ובאוכל מלא התשוקה.
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
מקווה שבבית, עם גיחה להרפתקאות.
טיפ לאמנים שרק נחתו?
הקור נהיה פחות קר, והסיבולת שהגוף מפתח אפילו מאפשרת למזג האוויר לרענן את תפיסות הגוף.
למה את עושה קונצים?
כי הייתי בת ארבע
רקדתי
ושיחקתי משחקי דמיון
וידעתי שיש בהם הרבה מהאמת
ולשמחתי לא הפסקתי
איפה אפשר לראות יצירות/עבודות שלך?
מקווים להתחתן פה בקרוב! מרגישים שחייבים לבחור קצת באהבה ובהתחדשות כדי לשרטט עתיד. אישי וציבורי. נעדכן, תעכבו ברשתות .
בנוסף, ארוע של שלושה ימים של אמנות-אמהית שאני זוממת בתאטרון פראסקטי, יחד עם מירב דגן, כוריאוגרפית ישראלית שגרה בישראל. במיני-פסטיבל המדובר נארח לפחות תשע אימאניות (אמהות אמניות). הפרויקט הוא חלק ממחקר-אמנותי ארוך יותר שאנחנו עורכות שנקרא ״אמהות כמקום״, בשיתוף מרכז כלים לכריאוגרפיה בישראל ותאטרון פראסקטי באמסטרדם.
כל הדרכים לעקוב אחרי דניאל והעשייה שלה:
קרדיט תמונה ראשית: עמוס חביב
