על אושר הולנדי ודעה קדומה

כתבה בעיתון הארץ על אושרם של הילדים ההולנדים הכניסה את אנאבל שמר להירהורים, וגרמה לה לחבק את הספֵק.

צריך לגור שנים במקום כדי להצליח להפריד במדויק בין הכללי לבין המקרה הפרטי בכל תחומי החיים. המוח שלנו אומד, שלא לומר שופט, דברים על פי ניסיון העבר. זה מה שמאפשר לנו לשייט רוב הזמן על טייס אוטומטי שמקבל עבורנו החלטות, במקום לשקול כל דבר לעומקו. אך במקום שבו כל כך הרבה שונה מהמוכר, הטייס מתבלבל. אנחנו נקראות להוריד רגל מהגז, לקחת נשימה ארוכה יותר, להשהות שיפוט ולעבור למצב למידה.

אולי יעניין אותך גם:

המדריך להורה הישראלי: מסורות חורף הולנדיות
חנוכה בהולנד? השנה אני הולכת לעשות משהו שונה לגמרי
Oma בישלה חמין…

הילדים המאושרים ביותר

כמו רבים מאיתנו, קראתי בשקיקה את כתבתה הנרחבת של נטע אחיטוב בעיתון הארץ "המקום שבו גדלים הילדים המאושרים בעולם". אחיטוב מנסה להבין מהם הגורמים לכך שבני נוער וילדים הולנדים מרגישים הכי מאושרים כבר במשך כעשרים שנה, גם לפי מדד האושר של יוניסף וגם לפי מחקרים אקדמיים.

הופיעו שם דוגמאות שכישראלית אני מרגישה בכל יום. בטוח פה מכל הבחינות, הרכיבה על אופניים טובה לבריאות ולמצב הרוח. אנשים מכבדים את החוק בדרך כלל, מה שמאפשר להתנהל ברוגע ולא באווירת שדה קרב. גם האדישות של ההולנדים למזג האוויר הוזכרה. זה עוד קטע שאנחנו מכירים, אבל לעומתם, מקדישים ימים כשעות להתבאסות מהעובדה הבלתי ניתנת לשינוי הזו.

אבל היו גם הפתעות. כשקראתי על תפיסת ההורות כליווי של ההתפתחות הטבעית של הילד, במקום ניווטה. את המשפטים על שחרור שליטה שמזמן את הילד/ה לקחת אחריות, יכולתי ממש לשמוע בקולו של דאטצ'י. לא הופתעתי מהרעיונות עצמם, אלא מההכרה שמשפחות רבות מתנהלות בדומה למשפחה שלנו. עד קריאת הכתבה, אלה נשמעו לי רעיונות רדיקליים, אחרים, מיוחדים מכדי להיות נורמטיביים. אבל הנה, שוב הסתבר שאנחנו לא כאלה מיוחדים כמו שחשבנו.

אנחנו והם

חוויית ההגירה מזמנת הפתעות כאלה לעתים קרובות. הנטייה לנסות להבין מה "רגיל", מיהם ההולנדים ואיפה אנחנו חיים בעצם, היא טבעית ורצויה. ככל שנכיר את התרבות שבה אנחנו חיים מקרוב יותר, נמצא בה את המקום המתאים לנו. אז אנחנו מדברים הרבה על "אנחנו ככה", "ההולנדים ככה" (חלקנו אפילו כותבות על זה כתבות). בקיצור, אנחנו עוסקים בקיטלוג. ומכיוון שאנחנו סוחבים איתנו את המטען החברתי-תרבותי שלנו לכל מקום, הטיפול במשימה המורכבת הזו משקף לנו, בין היתר, גם את עצמנו. מהן הדעות הקדומות, ההנחות המובלעות, האמיתות הקדושות שלנו.

מעניין לעקוב אחר התהליך הזה, שהוא בו בזמן פרטי ומשותף לכולנו. תחילה מבחינים בטקסי אורח החיים השונים: ארוחת צהריים היא סנדוויץ', אופניים הם כלי התחבורה המרכזי, ארוחת ערב משפחתית אוכלים בשש. ככה זה בהולנד. בהמשך מכירים יותר אנשים, הפָּלֶטָה מתרחבת, ומתחילים להיחשף להבדלים עמוקים יותר בתפיסת הנורמטיבי. בכתבה נזכרות דוגמאות כמו היחס לעירום, ללידה ביתית או מעורבות של אבות בחיי המשפחה.

לחיות יחד בנפרד

החברה הליברלית בהולנד, מאפשרת לאנשים לנהל את חייהם במגוון רחב של סגנונות. השפע מטשטש את גבולות הנורמטיבי עוד יותר. בהולנד שמעתי לראשונה על LAT relatie. המונח מגיע מאנגלית (Living Apart Together). הוא מתאר מערכת יחסים רומנטית, שבה בני הזוג אינם גרים במשותף. במאמר של NIDI משנת 2018 בוצע חישוב המבוסס על סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013, ולפיו כ-700,000 פרטים (לא נשואים) נמצאים במערכת יחסים כזו בהולנד – אחוז ניכר מהאוכלוסייה, וזה לפני כמעט עשור. זוגיות כזו נפוצה בכל הגילאים ומסיבות מגוונות. הקבוצה כוללת בין היתר צעירים שטרם עברו לגור יחד, מבוגרים שכבר התנסו בגירושין או הורים לילדים מנישואין קודמים. בהחלטה לחיות כך מעורבים שיקולים כמו שמירה על עצמאות וחופש, עבודה במקומות מרוחקים ועוד.

בחברה הישראלית סטטוס כזה נתפס בדרך כלל כזמני, כתולדה של חוסר ברירה, כמשהו ש"לא אמור להיות ככה". יש כמובן אנשים שחיים כך גם בארץ, אבל לא קוראים לזה בשם, אין לזה ערך מקביל בוויקי בעברית. כלומר, מדובר בתופעת שוליים. בהולנד הכרתי די מהר כמה וכמה זוגות שחיים כך. הראשון היה זוג בשנות ה-70 לחייהם, שמLATטים באושר כבר 30 שנה. הם אילצו אותי לעדכן מהר את סט ההנחות שלי. לא רק שיש תופעה כזו, יש לה גם שם, היא לגיטימית, איננה בנאלית, אבל די נורמטיבית.

הגירה של הנפש, ולא רק של הגוף

כל עוד אנחנו רואים רק פרטים ולא את הכלל, אנחנו לא באמת מבינים איפה אנחנו חיים. אבל הסכנה היותר גדולה היא לא לראות את הפרט בכלל. לעבור מהר מדי מהשכנה המעצבנת הפרטית שלך ל"שכנים בהולנד". כשזה קורה, לא רק שאנחנו נותנים לשכנה הרבה יותר מקום ממה שמגיע לה, אנו גם יוצרים לעצמנו הנחות חדשות (ולעתים קרובות שגויות) על הנורמטיבי, שמשפיעות בתורן על איך נתייחס אל השכנים הבאים שניתקל בהם. בדרך אורבים לנו עוד מכשולים. כמו הלך הרוח שלנו, תחושות חוסר שייכות, חוסר בטחון, קושי בהבנת השפה והתרבות.

התהליך הזה של גילוי תמידי ועדכון מחדש של המציאות יכול להיות מאוד מאתגר ואף מטלטל. הוא עשוי להעצים את תחושת הזרות ולעורר בנו שאלות קיומיות: איפה אנחנו עומדים ביחס לאמיתות החדשות האלה? מה זה אומר עלינו?  על ההולנדים? על העולם? 

אולם בצד השני של האתגר, מעבר לפחד, מחכה לנו מתנה גדולה: אותו ספק עצמו. הוא זה שמזכיר לנו להישאר פתוחים, בהוויה של למידה ולא של ידיעה. הוא מאפשר לראות באופן צלול יותר את עצמנו ואת העולם. מדי פעם, כשאנחנו חושבים שכבר הבנו, הוא מפיל עוד אסימון של "אפשר גם אחרת". הוא מרחיב לנו עוד קצת את שדה האפשרויות.

לכן, דווקא הספק הארור הזה הוא מחוויות ההגירה האהובות עליי. הוא מעודד גדילה, שינוי והתפתחות. הוא מאפשר את ההגירה לא רק בגוף אלא גם בנפש, מישראלים לישראלנדים. ואולי, אם נרשה לעצמנו לא לדעת הכול כל הזמן, אפילו ידבק בנו משהו מכל האושר הזה.

לכל הכתבות של אנאבל

הדפסה