מזיעה בעברית בסאונה הולנדית

הגענו לחדר עם הלוקרים, ופתאום דאטצ’י התחיל להתפשט. "מה, פה באמצע?! לא נלך למלתחות?!", חצי יצאתי עליו בטון ישראלי. הוא השיב לי מבט לא ברור וחיוך של "את צוחקת?". לא הבנתי מה זה אומר, אבל הוא כבר היה כמעט עירום, אז התחלתי גם אני להתפשט. עשיתי את זה כמה שיותר מהר, מסתכלת לצדדים בפחד שעוד רגע יגיח עובד של המקום ויגרש אותנו. מדי פעם שלחתי אל דאטצ'י מבט חוקר, מנסה לפענח אם באמת אמורים להתפשט פה או שהוא מריץ עליי דחקה. ממש לא בא לי בושות בפעם הראשונה בסאונה. בעצם יצא לי להיות פעם בסאונה כילדה, במלתחה של הקאנטרי-קלאב, אבל בהולנד זאת פעם ראשונה. באופן כללי אני בסדר עם עירום, אולי יהיה לי קצת מוזר אבל הגעתי עם תחושת ציפייה גדולה והתרגשות של ילדה בדרך ללונה-פארק. 

לבושים בחלוק וחמושים במגבת, פתחנו את דלת הכניסה למתחם הסאונה. מבט ראשון פנימה והבנתי שהלונה-פארק הוא בעצם פורטל ואנחנו שוגרנו ליקום מקביל. נשים וגברים התהלכו אנה ואנה בחלוקים או בעירום  – לא רק בתוך הסאונות… במסדרונות, בחצר. דאטצ'י נזכר שאנחנו צריכים להתקלח לפני שנכנסים, ואני באוטומט התחלתי לחפש שלטים למלתחות. "נדמה לי שאני זוכר איפה זה", הוא אמר. חייכתי ונתתי למדריך המקומי שלי להוביל. 

כעבור דקה בהיתי בגברים ונשים עוצרים להתקלח זו לצד זה כאילו כלום, במעין מתחם מקלחות לא ברור. כלומר לא היתה דלת למלתחות, כי אין מלתחות, אין הפרדה בין המקלחונים, אין וילונות. אנשים התקלחו כרגיל, הסתבנו טוב, חלק אפילו קרצפו את עצמם עם מעין חול כזה, "תנסי, זה נחמד", המליץ דאטצ'י. אף אחד לא טרח להסתיר את עצמו בזמן שהוא מתנגב. "אולי אחר-כך", סיננתי לו. הוא כנראה לא עבד עליי קודם. הפער בין מה שרואות עיניי לבין מה שאני תופסת כמציאות רק הלך והתעצם. תחושת הלם אפפה אותי ועוד לא נכנסנו לסאונה (!). 

אחרי שישבנו בכמה סאונות, פגשנו זוג חברים. האישה אמרה שעוד כמה דקות מתחיל ה-opgietingen אז אולי נתקדם לשם. בדרך הם הסבירו שלסאונה הזו כולם נכנסים ביחד ואז יש איש שמניף באוויר מגבת ספוגה בריח אחר כל פעם וזה גם מגביר את החום. "אם זה יותר מדי לך", היא הוסיפה, "את יכולה לצאת, הרבה עושים את זה". נרגעתי. נשמע לי כמו סוג של טקס פגאני, אבל אם אני כבר ביקום מקביל, למה לא להתנהג כחייזר. בינתיים הצטופפנו כמה עשרות אנשים בחלוקים ליד הסאונה, אני כמעט חוטפת קורונה רק מלחשוב על זה עכשיו. כשהמאסטר אוף סרמוני פתח את הדלת, כולם פשטו חלוקים בטבעיות ונכנסו פנימה. 

התיישבתי ליד החברה והטקס התחיל. בסאונות הרגילות כולם מכונסים בעצמם. הממד הטקסי הפך את החוויה למשותפת: אנשים הסתכלו על המנחה, הביטו זה בזה, חייכו, צחקו, חלק עצמו עיניים. כל זה בעירום, נוטפים מזיעה ושיכורים מהריחות שמרעיף עלינו המאסטר. הנורמליות של העירום הכתה אותי בתדהמה. אנשים זרים, קרובי משפחה, חברים, כולנו יושבים ביחד עירומים להזיע. וייב סקסי: אפס. וייב מטריד או מציק: אפס. כולם מתנהגים כאילו הם לבושים. כמה נעים! איזה כיף לגדול במקום כזה, שבו עירום משותף נוח כל כך, שהוא בכלל אפשרי.

תם הטקס ויצאנו לחצר לשבת על בירה בקור, כי ההולנדים חושבים שזה כיף, וגם כי לכאורה צריך להוריד את טמפרטורת הגוף אחרי הסאונה. שלי ירדה אחרי 10 שניות. דאטצ'י קפץ רגע למקלחת קרה, ובינתיים החבר הוציא מקטרת והציע לי שאכטה. זה היה בול במקום. הסאטלה נתנה לי אתנחתא מתחושת הזרות, או לפחות היוותה איזה תירוץ לכל סיפור היקום המקביל. בהיתי סביב. הם מאוד זקופים, ההולנדים, כשהם מתהלכים בשיער בלונדי אפור בגופיהם השונים והעירומים. ביניהם הבחנתי בדאטצ'י שלי חוזר, אדים עדיין עולים מגופו, וזה החזיר אותי לכאן ועכשיו. כאן ועכשיו אני יושבת עם זוג חברים חצי עירומים בקור של ערב הולנדי. עדיין ביקום מקביל.

"אני קופאת, לא יכולה יותר בחוץ, זהו!" ההולנדים צחקו עליי קצת, אבל הציעו שנעבור למסעדה. פניתי לכיוון הלוקרים כדי להחליף את החלוק בבגדים, אבל הם אמרו שלא צריך. איך שאנחנו פותחים את הדלת, אחד המלצרים מעיר משהו בהולנדית, וכל הסועדים בטווח שמיעה מפנים אלינו את מבטם. בתגובה לפרצוף ההלום שלי דאטצ’י מסביר שאסור להיכנס עם מגבות. לא הבנתי. כולם היו עם חלוק. "עם המגבות", הוא הבהיר, "החלוק בסדר, אבל את המגבות צריך לתלות בחוץ". טוב. בולבול מתנדנד באוויר – סבבה, להיכנס עם מגבת ביד למסעדה – לא לעניין. 

אולי יעניין אותך גם:

הולנדים נהנים יותר
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים
ריקוד משותף: ליאת ואנט מתחברות על הבמה

תלינו את המגבות בחוץ ונכנסו בחלוק בלבד, כמצופה מאנשים נורמליים. המלצר הוביל אותנו לחדר עגול שבליבו אח מוקפת שולחנות וספסלי עץ. החבר'ה התחילו לעיין בתפריט, אבל בשלב הזה כבר הייתי בהלם מתקדם. סביבי גהרו אנשים מעל צלחות מלאות אוכל, ומדי פעם בצבצה להם מהחלוק איזו כתף או קווצת שיער חזה. כולם התנהגו רגיל. 

מעניין מה היה קורה אילו מישהו היה פותח סאונה מעורבת בארץ. הוא בטח היה מסיים בכלא או נאלץ לעזוב לחו"ל בשל איומים על חייו. אולי המקום כן היה מצליח… אבל אז החרדים היו מתעצבנים, הממשלה נופלת, הפגנות, מלחמת אחים. "מה תרצי להזמין?" השתהיתי לרגע. כשהבטתי לעבר מקור הקול ראיתי את המלצר עומד מעליי, ובמקום לענות השתחרר ממני פרץ צחוק, שגרר מבטים שואלים מהחבר'ה. 

איך אסביר להם שבמקום שממנו אני באה, לא רק שאין דבר כזה, אלא שהוא לא יכול היה להתקיים. שגם ב"עיר החטאים" שבה גרתי, לכאורה העיר הכי ליברלית בישראל, יש חוף ציבורי שאפשרות הרחצה בו תלויה בשאלה אם את/ה אישה או גבר ואיזה יום היום. שהסאונה שהייתי בה כילדה היתה בתוך מלתחות הנשים וגם אליה נכנסו רוב הנשים בבגד-ים. שלג'קוזי בשטח הבריכה המשותף חייבים להיכנס בבגד-ים. שאין בישראל אף שטח ציבורי שבו התפשטות אינה עבירה על החוק. שאם מישהו נתקל במקרה – בסיטואציה שקשה לי אפילו לדמיין – בקולגה או באיזו דודה בעירום, זו מבוכה לכל החיים. שהיום ראיתי במקום אחד יותר שקי אשכים מאשר סך כל שקי האשכים שראיתי בחיי, ושזה קרה בסיטואציה לחלוטין לא מינית. שבחוויה הישראלית עירום הוא תמיד מיני, גם אם אין מין. שהיום הרגשתי נוח יותר בעירום מאשר על החוף התל-אביבי בבגד-ים, אולי אפילו ברחוב הישראלי בבגדי קיץ.

ככל שחשבתי על כך יותר, כך התרחקה ממני האפשרות לגשר על הפער התרבותי הזה. ממילא הסברים לא יוכלו להעביר את התחושה השונה בגוף. ואז הגיע אחד מאותם רגעי חסד, כמו תזוזה של לוחות טקטוניים במוח, כשמגלים שה"ידיעה" שלנו את העולם, מה מקובל, מה אפשרי, יכולה להשתנות. השפלתי את עיניי וראיתי שאני יושבת כרגיל בישיבה מזרחית. אז מה אם אני בחלוק במסעדה של סאונה. 

"כוס יין לבן", חייכתי למלצר, נשענתי לאחור והנחתי לברכיים להציץ מהחלוק, כמו בבית.

הדפסה