בין שאר הדברים שחוללה הקורונה, היא שמטה את הקרקע תחת "אמיתות" מובנות מאליהן. עבורנו המהגרים לדוגמה, את ה"עובדה" שהעולם פתוח,
"את יהודייה?" שואל אותי החייזר שנחת בכדור הארץ בדיוק בשבוע בו ביקרתי בישראל. "ברור. מה, לא רואים?" "שכחת שאני חייזר?"
"האם למישהו ידוע על לימוד גמרא באמסטרדם"? הייתה זו שאלה באחת הקבוצות לישראלים בפייסבוק. השואל הדגיש כי אינו דתי כלל,
"אתמול התקשרה אלי המיילדת שלי, עברו שישה שבועות מהלידה של לוטם. זה בעצם הרגע בו אני נפרדת מצוות מרכז ההריון
לא הבנתי מה הוא מחפש שם מתחת לבלטות. זה כבר היום השלישי ברציפות שאני רואה את השכן שלי, גבר בשנות
כתבו: אנאבל שמר ואפרת גומא "לְמה את הכי לא מתגעגעת בארץ?" שאלתי אותה, תוך כדי נגיסה בכריך גבינה מאופק, שההולנדים
אתמול, בערב יום השואה, אירחנו בפעם השנייה בדאצ'טאון את אירוע זיכרון בסלון. השנה, עדיין תחת מגבלות הקורונה, היה לנו את
לפני חודשיים החלטתי שזהו, נמאס לי לחכות. בין וריאנטים חדשים לחיסונים מדשדשים, נדמה ש"אחרי הקורונה" רק הולך ומתרחק. אז אחרי
מחר ליל סדר. לצערנו, הקורונה גרמה ללא מעט אנשים להסב לשולחן סדר יחיד. נשמע נורא, נכון? גם לי יצא לחוות ליל
בתור ילד, חשבתי שלסיפור מגדל בבל בתנ"ך היה סוף מבאס. היתה שם הזדמנות שלא עלתה יפה ולא מומשה לאותו חיבור
