הקשר ההולנדי בין חשיבה עיצובית לאבקת סוכר

אפרת נתקלה בבעיה עיצובית כשהתחשק לה לאפות. מכאן הדרך היתה קצרה לשינוי שיטת הבחירות ומחשבות על בעיות האקלים.

עוגיות חמאה, זה מה שרציתי להכין. לקח לי זמן למצוא אבקת סוכר בסופר. שכחתי שאבקת סוכר בהולנד היא הרבה יותר רכיב זמין להוספה ליושבי השולחן מאשר חומר גלם לשימוש בזמן ההכנה. בסוף מצאתי את מה שחיפשתי. לא באריזת הנייר שאני רגילה לראות אלא באריזת קרטון גלילית עם מכסה פלסטיק עם חורים. בהחלט אריזה שמתאימה לבזיקה של אבקת סוכר על פופרצ'ס או פנקייק – פעולה נפוצה למדי סביב שולחן האוכל ההולנדי הקלאסי. הורדתי מהמדף "מלחייה" אחת של אבקת סוכר (אולי צריך לקרוא לזה סוכרייה?) ושמתי בסל.

לא ממש נוח לשפוך כמות גדולה יחסית של אבקת סוכר מתוך "מלחייה". אפילו לא דרך החור הגדול. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מנסרת את גליל הקרטון עם סכין מטבח ופותחת אותו לרווחה. האקט הזה, שבו המשתמשת – אני – התעלמה מהמסר של "השתמשו בי כך ולא כך" ועשתה מה שמתאים לה ולא מה שמעצבי האריזה התכוונו אליו, העיר משנתה את מעצבת המוצר שבי. בעברי, אירועים מסוג זה היוו לעתים קרובות טריגר לחשיבה מחדש על מוצר כלשהו – אריזה לאבקת סוכר, במקרה הזה.

אולי יעניין אותך גם:

זה בכלל לא מוזיאון 
יום שוויון האביב – והשפעתו על צבעי הנפש שלנו 
שחיקה (burnout) – מה לרפואה הסינית יש להציע

תור הזהב של העיצוב ההולנדי

זה החזיר אותי עשרים שנה אחורה, לתקופה בה הטייטל שלי היה "מעצבת מוצר", ולקשר בין הולנד לבין הטייטל הזה. בשנות ה-90, הולנד היתה חזק על מפת העיצוב העולמי. הרבה הודות לקבוצת עיצוב שנקראית Droog Design (בזמנו, כמו רבים אחרים, ביטאתי את השם 'דרוג דיזיין'. החכמתי מאז ;-)). המעצבים של Droog הביאו משהו רענן לסצנה: דגש על המצאתיות (רעיונית וגם טכנולוגית), על סיפור חזק שעומד בבסיס העיצוב ועל הומור. פחות פוקוס על מתן צורה יפה/מעניינת/מושכת/נחשקת/סופרלטיב כלשהו, ויותר פוקוס על אמירה. ואלי זה דיבר. מאוד. עד כדי כך שבשנת 2000, בעודי סטודנטית לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, שיגרתי את עצמי לסמסטר של לימודים בהולנד (מה שנקרא 'חילופי סטודנטים'), היישר לדיזיין אקדמי שבאיינדהובן. ספציפית, התמקמתי במחלקה שבראשה עמד Gijs Bakker, ממקימי Droog, ואשר לעתים קרובות מעצבי Droog העבירו בה קורסים.

Chest of Drawers by Tejo Remy, part of the Droog Design Collection (first presented in 1991). Photo: Sheila Thomson. Licensed under the Creative Commons Attribution 2.0 Generic license

 

מי נגע לי בקרקרים?

מעבר להתנסות המקצועית שהחוויה הזו סיפקה לי – והיא סיפקה – חילופי סטודנטים הם גם כמובן הזדמנות לטעימה תרבותית, להיכרות עם אורח חיים שונה משלי. אני יכולה לזהות ניצנים של מה שמונע ממני היום להרגיש בהולנד לגמרי בבית, באותם שלושה חודשים וחצי שבהם גרתי עם שבעה סטודנטים הולנדים חביבים.

ולא, מה שמונע ממני להרגיש בבית הוא לא הישירות ההולנדית שההולנדים ממהרים להזהיר זרים מפניה. תסלחו לי, אבל בתור ישראלית – לא התרשמתי. זה יותר האיפוק, הקרירות, והסדר וארגון שמקבלים מעמד של קדושה. מעצבים הולנדים שלימדו אותי באקדמיה, ושהיו דומיננטים בסצנה העולמית, חרטו על דגלם שבירת מוסכמות, קריצה, תעוזה. מנגד, המעצבים לעתיד (הבהחלט חמודים) שחיו איתי בבית נקטו בגישה קפדנית ביחסם לכל מיני כללים. זה אומר שאם קנינו מצרכים לארוחת ערב משותפת, אחר-כך היתה התחשבנות ברמת הסנט (של גילדן, כן?) על ההוצאות של הארוחה. זה אומר שהיה מאוד ברור בבית מה "שלי" ומה "שלך", ושלגיטימי לכעוס על השותף שלקח לך קרקר מהחפיסה. בתור מי שבאה מבית סטודנטים של קניתי-עגבניות-מחר-תקני-את-שמפו, ושל מושג עמום בלבד לגבי מה בארון המטבח שייך למי – זה הרגיש לי מיותר ומנוכר.

את ההקפדה הזאת על המרחב האישי ועל דברים ששייכים לאינדיבידואל, ולאף אחד אין זכות עליהם, אני חווה גם היום. לפעמים אני אוהבת את זה מאוד ולפעמים פחות. לדוגמה, אף אחד לא יעז להשמיע ביקורת, ולו מרומזת בצורת מבט שופט, על איך שהורה מתנהג עם ילדו. כי זה עניין שלו, של ההורה, ולאף אחד אין זכות להתערב. בעיניי זה הגיוני ומכבד. אבל בצד האחר של זה יש את הגדרות שמפרידות בין החצרות האחוריות בבתי הרכבת ההולנדיים. לא בדיוק האלמנט החביב עלי בתכנון העירוני. לו היתה לי בחירה הייתי מקריבה את החצר הפצפונת שלנו בתמורה לחצר משותפת אחת, גדולה.

יצירתיות באווירה קודרת

בחזרה לתחילת המילניום בדיזיין אקדמי. בניגוד לקלילות ולהומור שנשקפו מעבודותיהם של המעצבים ההולנדיים שהערצתי, הבניין המרשים של הדיזיין אקדמי (De Witte Dame, למי שמכיר) הרגיש לי לעתים קרובות כבד ורציני מידי. מדובר במבנה מודרני שהעיצוב שלו הכי לא גונב את ההצגה למה שמאכלס אותו: עשייה אמנותית ועיצובית. בתיאוריה, ככה צריך: תנו במה ליצירתיות, שמשו לה כרקע. בפועל (עבורי), האווירה במבנה הרגישה לעתים קרובות קודרת, עם כל החללים הגדולים והריהוט השחור. את זה השלימו השקט המופתי, ונוכחות ההיררכיה בשיעורים. גם הסדר והניקיון בסדנה ה"מלוכלכת" שבה בונים דגמים עשה את שלו. להתראות "מצאתי חתיכת עץ זרוקה בסדנה ואני הולכת לנסות רגע משהו על המחרטה", שלום "נרשמתי לעבודה על הכרסומת יחד עם מדריך מטעם האקדמיה ביום חמישי ב-12:45". בהחלט סגנון אחר של עשיה יצירתית.

חשיבה עיצובית

בואו נריץ קצת קדימה. מה קורה עם העיצוב ההולנדי היום? טוב ששאלתם. בהתאם למגמה בעולם, עיצוב היום יותר ויותר עוסק בערכים שנמצאים על האג'נדה – כמו שוויון או סביבתיות, ופחות מגביל את עצמו לשיפור והמצאה של מוצרים ושירותים. במקביל, העולם (כולל הולנד) מנסה לממש את מקסימום הפוטנציאל הקיים בחשיבה עיצובית (Design thinking). זה אומר, להפעיל צורת חשיבה של מעצבים ומתודות שמעצבים נוטים להשתמש בהן, אם כמשנה סדורה ואם באופן אינטואיטיבי. זאת כדי להתמודד התמודדות ארוכת טווח, שלאו דווקא מתבטאת במוצר ספציפי, עם הבעיות הבוערות של החברה שלנו, כמו משבר האקלים. במלים אחרות, היום מפעילים חשיבה עיצובית במקומות שלכאורה מה להם ולעיצוב.

באיזה תחומים מפעילים חשיבה עיצובית בהולנד? דמוקרטיה, למשל. אפשר לעצב מחדש דמוקרטיה? רודי ואן-בלקום (Rudy van Belkom) סבור שכן. ואן-בלקום המציא שיטת בחירות חדשה ולווה את השקתה בסלוגן Democracy needs a redesign. עם השראה מ-booking.com, השיטה שהוא מציע היא מודולארית. במקום להצביע למפלגה, ההצבעה מורכבת מעמדת הבוחר בתחומים שונים כמו כלכלה, חינוך, בריאות, סביבה וכו'. את שיטת הבחירות החדשה הזו ואן-בלקום הציג, בין היתר, בסדרת ההרצאות Good Design for a Bad World של מגזין העיצוב הפופולרי Dezeen. היא היתה מועמדת לפרס העיצוב The Index Project.

אמירה טכנולוגית

איך עוד השתנה העיצוב, בהולנד ובעולם? ההתייחסות אל הטכנולוגיה השתכללה. חדשנות טכנולוגית מאז ומתמיד הלכה בד בבד עם עיצוב בכלל ועם עיצוב הולנדי בפרט. אם מדברים על הדיזיין אקדמי באינדהובן – מזה זמן רב המוסד מרבה לשתף פעולה עם האוניברסיטאות הטכנולוגיות באינדהובן ובדלפט (TU Delft, TU/e). מה ששונה היום הוא שיותר ויותר מעצבים משתמשים בטכנולוגיה לנסח אמירה חברתית, ביקורתית לפעמים, בין היתר על הטכנולוגיה עצמה.

צמד שעושה את זה בצורה מוצלחת פה בהולנד הוא Studio Drift. עבודות העיצוב-אמנות-פרפורמנס של הצמד, שלעתים קרובות הן אינסטלציות גדולות ממדים שמוצגות בחוץ, מתייחסות למערכת היחסים אדם-טבע-טכנולוגיה. ב-2018 הם הציגו את תערוכת היחיד הראשונה שלהם ב-Stedelijk Museum באמסטדרם. הלכתי – בכל זאת, מעצבת לשעבר. הוקסמתי מאיך שהם משתמשים בטכנולוגיה הכי עכשווית שיש, מתכננים ומבצעים אובייקטים לפרטי פרטים כדי לתת הרגשה של… טבע. הרגשתי בתוך המוזיאון השתאות דומה לזו שמרגישים כשעומדים מול תופעת טבע עוצמתית. ולא יכולתי להימנע מלחשוב על מה הייתי עושה היום אם עדיין הייתי מעצבת. מחשבות שמציפות אותי גם בעת ביקור ביריד העיצוב השנתי, Dutch Design Week, שמתקיים באינדהובן.

'Shylight', Stedelijk Museum Amsterdam, 2018. Photo: Maarten Nauw Source: https://www.stedelijk.nl/en/news/stedelijk-museum-nominated-exhibition-award

 

בחזרה לאבקת הסוכר ועוגיות החמאה

כ"מעצבת לשעבר", ובמקביל לשינויים בעולם, גם אני מפעילה היום חשיבה עיצובית, אבל לא בהכרח כדי לעצב מוצרים. בהתאם, מפגש עם אריזה של אבקת סוכר שאינה מתאימה לאופן שבו אני משתמשת בה מעורר בי היום (גם) שאלות אחרות. מה זה אומר על ההבדלים התרבותיים בין ישראל להולנד? (על הקשר בין צריכת מתוק והבדלים תרבותיים כתבתי בעבר כאן.) האם עיצוב לא רק מושפע מהרגלים ומנהגים אלא בה בעת גם משפיע עליהם? האם זה בסדר להעדיף נוחות שימוש (בקונטקסט הולנדי; הרי זה נוח לבזוק אבקת סוכר מ"מלחייה"), על פני הקטנת טביעת הרגל הסביבתית (שהרי מבחינה סביבתית, שקית נייר היא כנראה עדיפה)? ועוד, ועוד…

ועוגיות החמאה שבסופו של דבר אפיתי? יצאו מעולה, תודה 🙂

לכל הכתבות של אפרת

Avatar photo

אוהבת להידחק ברווח שבין הפעולה הזאת לפעולה הבאה, בין המשפט הזה למשפט הבא, בין החפץ שהנחנו לחפץ שלקחנו. דוקטורנטית במדעי החברה. בעבר היתה (בין היתר) מעצבת תעשייתית וגם מורה. גרה בוואחנינגן שבמרכז הולנד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.