הקיץ הזה היה אמור להיראות אחרת. היינו אמורים לאכול אבטיח במרפסת אצל ההורים ולשחק מטקות בעברית בחוף דור. אכזבה מרה. משהו בפנים עייף מאוד מהכאוטיות, מהגעגועים, חוסר היציבות, החרדות הקיומיות. וברגעים כאלה, כשהסדקים בפנים מתרחבים, עולה השאלה מה כן בטוח, מה וודאי, מה אפשרי בתוך הבלתי אפשרי. איך אפשר לחסום את המתחים החיצוניים מלחלחל פנימה ולהוריד אותנו למטה?
אז נתחיל מהתשובה ׳כן!׳. אפשר לייצר יציבות בתוך כאוס. כן, יש מרחב אפשרי בתוך בלתי אפשרי.
>> איים של שפיות: 5 נקודות למחשבה לקראת חופשת הקיץ
>> מאסטריכט, עיר הבירה של הדרום, המלצות
השיעור המרכזי של משבר הקורונה היתה ההכרה שלמעשה אנחנו חסרי אונים, למרות שלל ההישגים והנכסים שלנו, בסופו של יום אנחנו קטנים ושבריריים ולא ממש יודעים את הדרך. ברור שזה מאכזב וגם מבהיל. אחרי שנות התכוונות ומאמץ לבסס חיים מסודרים, פרודוקטיביים, עם שליטה וכיוון, הסתבר שממש לא הכל בידינו. חוויה חדשה, מנערת ומרתקת. ולהזכירכנו, חוויות משנות תודעה.
אז איך ניתן לקחת את התודעה החדשה, המשוננת הזאת, ולהפוך אותה לחומר חדש לעבד וליצור ממנו מציאות מיטיבה?
הנה כמה תובנות מהותיות לשיפור מצב הרוח, ממש עכשיו.
החוויה שלי היא לא מי שאני
הרבה רגעים משמעותיים נחרתו בזכרוננו כמעצבי מציאות, כאלה שגילינו בהם עוצמות חדשות, כאב חד, אופטימיות, שברון לב. לידה, אובדן, הצלחה, מחלה.
באופן טבעי כשאנחנו משחזרים את הסיפור, הנרטיב הוא העניין. העצמי, הוא כביכול הנגזרת. וזאת, טעות מרה.
האחריות שלך לאושר, עוברת דרך ההבנה שאושר הוא זכות בסיס, שאינה תלויה בדבר.
מה שקרה לך, מה שעשית, מה שהרגשת, מה שרצית, הוא לא מי שאת. מי שאתה, גדול מתחושות, חוויות, אירועים ומצבים. ואת העצמי הזה, הגיע הרגע להפריד מכל מה שמעיק וחונק כרגע.
לא פשוט להפריד, אבל אין ברירה. תחושת הגודש הזאת המאיימת על הביטחון והשמחה, היא פשוט אשליה. אכן עמוס כרגע, אבל הרשימה הארוכה הזאת היא פשוט רשימה. העצמי שלנו, עשיר, חכם, טוב ומוכשר מכל אלה גם יחד. דבר לא נגרע מהשפע שלך בשל הדאגות והכאבים הללו. היית כאן לפני, כיצירת מופת עצמאית וברוכת כשרונות ואיכויות, וכך יהיה גם בהמשך.
חוסר אונים הוא גם שחרור
תוכנתנו להיות ערניים ותגובתיים לנסיבות, לגבש תכניות פעולה, להסתער על מטרות. פשוט כי האדם הוא יצור חפץ חיים, שרדן. ולזה נוסיף את הרקע שלנו, שבו הישרדות היא חלק מרכזי בתרבות ובמורשת החברתית.
וכך קורה שכל עוד יש בעיות שניתן לפתור, המוח החמוד שלנו מחכך ידיים בהנאה. אבל מה כשבאמת אין למוח מה להציע, פשוט כי אין פתרונות רלוונטיים למצב? אז משתלטת עלינו חוויה של חוסר אונים. מה לא בסדר איתי? למה לא נערכתי מראש? מה יהיה איתי עכשיו? בטעות השאלות האלה מטלטלות ומעוררות חרדה ותחושת כישלון. ובכן, גם התחושות האלה הן באמת לא יותר מענן ששט לנו בפיסת השמיים שמחוץ לחלון. בוהים בו שט והנה הוא חולף על פנינו. מסתבר שלתת לתחושת חוסר האונים מקום ולזכור שהחוויה שלי היא לא מי שאני, יכולה להיות חוויה משחררת ומעודדת מאוד. איך? פשוט מתוך החלטה שכאשר אין לי איך להשפיע על המציאות, נחסך ממני עול גדול, פחד, יאוש. התמסרות להבנה שאין מה לעשות עכשיו, מקלילה באחת את החיים. הרפייה מהמקום הדרוך והמכווץ היא לא תבוסה. היא חדשה לנו וכביכול עומדת בסתירה למנח המוכר כלכך בהתנהלות שלנו, אבל למעשה היא רווחה גדולה.
יש בי תחנת כוח
בהינתן ששבריריות החיים טופחת על פנינו לאו דווקא כאשר נערכנו מראש, יכול להיווצר מצב שבו המחשבה הבסיסית תהיה- זה גדול עליי! למה המחשבה הזאת עולה זה נושא לפוסט אחר. אבל הקול המבוהל והספקן מוכר לנו מאוד והוא דורש מענה. כלומר לא רק התעלמות. התשובה לקול הזה היא ישירה ונוקבת:
יש בי תחנת כוח, והיא יכולה לייצר אנרגיה, שמחה, אופטימיות ואמונה – יש מאין. תחנת הכוח הזה היא בבעלותי הבלעדית ורק בידי היכולת להפעיל ולהשבית אותה. הרוח שלי, הכוח שלי, הם הנכס היחיד שאי אפשר להפקיע ממני. כלומר אם נפלה רוחי, נדמה לי שאין לי כוח- הרי שאני עצמי השבתתי את תחנת הכוח (ולא הבוס, הקורונה, הילדים, הבנק). השמחה הגדולה היא שאני האדם היחיד העולם כולו שיוכל להחזיר את התחנה לפעילות.
נתינה מרפאת
עוד יותר מספורט ושייק ירוק בבוקר, נדיבות היא האקט המשמעותי ביותר ביצירת תחושת מסוגלות ותחושת ערך. כל מחווה למען אחרים, תרים אותך גבוה יותר. אבל, זה חייב להיות משהו עקבי ויומיומי, שיזמת בעצמך. לכתוב המלצה חמה לחשמלאי. להכין קפה למישהו שלא ביקש. להתנדב במסגרת מסודרת כלשהי. לאסוף בגדים מחברים למען נזקקים. זה יגבר על כל דיכאון. ולמה? כי כאן האונות שלנו גוברת על פאסיביות וניוון ומייצרת מציאות מיטיבה באופן מיידי. וזאת חוויה חיונית לנפש האדם.
את התובנות האלה צריך ללמוד להטמיע, ולפעמים יש צורך בעזרה, זה נכון. אבל בואו נתחיל מלחדד את התובנות, לקרוא שוב, לתת להן לחלחל. הזכות לריבונות מלאה, חיים מלאים, כוללת בחירה לתחזק ולגונן בכל מחיר על תחנת הכוח שלנו, על הפלא הפנימי המתחולל בתוכנו, ולברך שוב על היותנו אנשים חושבים ומרגישים. דבר לא חסר שם בפנים כדי לייצר שמחה. הכל תקין. עכשיו נותר לבחור לראות, וללטף את החלקים העייפים והחוששים. הם שם. אבל לא לבד!
