"איים של שפיות": 5 נקודות למחשבה לקראת חופשת הקיץ

אתמול היה יום מעונן. הבוקר, סוף סוף, פתחתי וילון לשמיים בהירים. ריח רטוב של גשם וים מלווים אותי כשאני יורדת במדרגות אל החוף. מתיישבת על כיסא מתכת עם כרית רחבה, מנגבת גרגירי חול מהלפטופ, ולרגע מוצאת את עצמי מהופנטת מריקוד בועות ה'אפרול שפריץ' בין קוביות הקרח. אני שמה לב איך קולות הגלים מצליחים לשטוף עמם את כל הלחץ שהצטבר בשלושת החודשים האחרונים. את תחושת הסטרס שליוותה את הסגר בבית, את הדאגה לבריאות המשפחה, את רגעי התסכול והכאב אל מול המבט של הילדה, שמתגעגעת לחברים, לגן ובעיקר לסבא וסבתא שלה. עוצמת עיניים ונותנת לזיכרונות להישטף בין הגלים…

אוקיי. אפשר לחזור למציאות עכשיו. למשרדון הקטן בקומה השנייה בביתי, שהפך בחודשים האחרונים למן חצי חדר עבודה וחצי קליניקה אונליין. הריח היחיד שמורגש פה זה ריח הקפה של הבוקר. ואני חושבת כמה היינו צריכים את החופש הזה, בדיוק ככה, בדיוק עכשיו. בכל זאת, מאי-יוני זה הזמן שבו אנחנו בדרך כלל מזמינים טיסות, מפנטזים על יעדים אקזוטיים, ולהורים שביננו – מבררים באדיקות שהקייטנות לילדים עדיין מתקיימות. 

>>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
>>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

>>>גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

ומה עכשיו? מה עושים עם כל זה? הרי יצאנו מהסגר כדי לנשום אוויר, אולם האוויר הוא לא בדיוק מה שציפינו. אוויר של מהומות בארה"ב, של הפגנות ברחבי העולם, של ביטולי חופשות, של הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, פחד מפני התפרצות חדשה, וחרדה מפני חודשים על גבי חודשים של חוסר ודאות. אז אין ספק, עוד לא התאוששנו לגמרי. 

ובכל זאת, אני אופטימית. ולשם כך אני רוצה להתמקד בחופשת הקיץ. איך בכל זאת אפשר להיערך לחודשים הבאים כאשר המציאות משתנה ללא הרף? איך אפשר להתמודד עם מה שקורה ובכל זאת להצליח לשמר "איים של שפיות" בתוך פרק הזמן הזה שנקרא "חופשה"? דווקא עכשיו. ודווקא עבורנו, כהורים. 

נתחיל מהצרכים שלנו

אז כדי לענות על שאלות אלו, בואו נדבר על המונח "צרכים". כן, הצרכים שלנו כבני אדם, לא רק הפיזיים, אלא גם הנפשיים. ומבלי להיכנס לשלל תיאוריות בנושא, אזכיר רק תיאוריה אחת של הפסיכולוג ג'פרי יאנג משנות ה-90, המבוססת על ההנחה שבני אדם נולדים עם חמישה "צרכים" בסיסיים ואוניברסליים: 

זכויות יוצרים: David Bernstein 2020
  1. התקשרות בטוחה.
  2. אוטונומיה.
  3. חופש לבטא רגשות וצרכים. 
  4. ספונטניות ומשחק. 
  5. גבולות. 

על קצה קיצו של המזלג, ההנחה הבסיסית היא שההתפתחות שלנו, לצד הבריאות הנפשית שלנו, קשורות בין השאר גם לאופן בו צרכים אלו סופקו על ידי הסביבה כשהיינו ילדים. עד כאן תיאוריה. 

ובחזרה לחופשת הקיץ. הרי אנחנו יודעים שילדים צריכים שגרה, ופעילות, וחברים, וגבולות, אבל רגע! הפעם אני רוצה להפנות את הזרקור אלינו – ההורים. מהם הצרכים העיקריים שלנו כעת? ואיך אפשר לדאוג לסיפוקם גם במציאות בלתי ודאית בה כללי המשחק השתנו?

המקום הוא אמצעי

נתחיל דווקא בצורך בספונטניות ומשחק. ברגעי היומיום בהם אנחנו מצליחים לספק צורך זה, המחשבה על "מה אני חייב לעשות" מתנדפת לה, ובמקומה מתפנה מרחב בו אפשר לרגע לנשום, לצחוק, להירגע, ולהשתחרר מעכבות ומלחצים. שם דרך אגב, טמונה גם היצירתיות שלנו. חופשת הקיץ היא בדיוק הזמן בו צורך זה מקבל מקום יותר רחב יותר, וארוך יותר. פרק זמן בו אנחנו יכולים להרגיש ש"המצברים שלנו התמלאו". חלק מאיתנו יחפשו את השקט הנפשי והשחרור דרך יציאה לטבע, חלקנו יחפשו ערים שוקקות חיים וברים הומי אדם, אחרים יטפסו על הר מושלג בקצה העולם. אז מה עושים כעת, כשלא ברור אם ובכלל נוכל לנסוע? קודם כל, הכירו בצורך. הוא לגיטימי, במיוחד כעת. ונסו לחשוב על מה הם המאפיינים של הסביבה שבה בדרך כלל אתם מרגישים שאתם יכולים להירגע ולהתפרק. האם אתם צריכים להיות לבד? עם אחרים? האם אפשר לעשות זאת גם עם הילדים? האם אפשר למלא את המצברים ב"מנות קטנות" יותר? למשל, לאפשר לעצמנו להתפרק ולצחוק, או 'לשבור שגרה', גם כשאנחנו סגורים בבית עם כולם. בסופו של דבר, חשוב לזכור – היכולת שלנו לספק את הצורך בספונטניות ומשחק לא תלויה רק בסביבה חיצונית. מדובר ביכולת הפנימית שלנו להסיר לרגע את הלחצים והציפיות הנוקשות שלנו מעצמנו ולתת דרור לרגשות של חיות, משחקיות וחוויה של חופש. המקום הוא רק האמצעי.   

זכויות יוצרים: David Bernstein 2020

לתדלק את האוטונומיה

ומה לגבי אוטונומיה והיכולת לבטא רצונות וצרכים? אוטונומיה מתייחסת לחוויה שכוללת בתוכה תחושה של 'זהות', של עצמאות, וגם של מסוגלות עצמית. היינו, מי אני? מהם הצרכים שלי? הרצונות שלי? המטרות שלי? עד כמה אני יכול להשיג אותם? אין ספק שמשימת ההורות (ובעיקר בהתחלה) דורשת הקרבה זמנית של צרכי האוטונומיה שלנו, בה המיקוד הוא לא במה שאני רוצה, אלא במה שהילד צריך. אבל בהמשך, אנחנו זקוקים ליותר תחושה של איזון: איזון בין היכולת להיות לבד לבין היכולת להיות ביחד; איזון בין הזהות שלי כ"אמא" לבין הזהות שלי כ"אישה" (כנ"ל לגבי גברים); איזון בין היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים לבין היכולת לשים את רצונותינו בצד לטובת הקשר עם האדם האחר. 

אבל אז הגיע הסגר, ובמהלך שלושה חודשים בהם היינו כולנו בבית יחד ללא הפסקה ייתכן וצרכי האוטונומיה שלנו לא "תודלקו" באופן מלא. אז איך מתחילים להחזיר את שיווי המשקל במהלך הקיץ? קודם כל, אחזור ואדגיש: כשהצרכים על השולחן יותר קל לדאוג לסיפוקם. אפשרו לעצמכם למשל לקחת זמן נפרד לעצמכם, אם אתם צריכים זאת. זמן שהוא רק שלכם, בו אתם מאפשרים למישהו אחר לקחת מכם באופן זמני את שאר המטלות ואת הדאגות לצרכים המיידיים של אחרים. זה נשמע אמנם פשוט, אולם זו בהחלט משימה מורכבת. ולצד השגרה שבחופש, נסו לעודד אוטונומיה ועצמאות גם אצל ילדיכם, דבר שיאפשר גם לכם יותר מרחב (גם ילדים גדולים יכולים לסדר את הבית ולהכין ארוחת ערב). 

ואם בתכנון חופשה עסקינן, אין ספק שחופשה אחת אף פעם לא תוכל לספק את הצרכים של כ-ו-ל-ם במאה אחוז כל הזמן. אבל גם זו השלמה בריאה עם המציאות. כי בסופו של דבר, אוטונומיה היא לא תלוית חופשה, בדיוק כפי ש'ספונטניות ומשחק' הם לא בהכרח עניין של מקום. היציאה מהסגר היא רק האמצעי. 

איפה עובר הגבול

זכויות יוצרים: David Bernstein 2020

צורך בגבולות ושליטה עצמית. כל עוד הקורונה עדיין כאן, גבולות ואיסורים ימשיכו לנחות עלינו כרעם ביום בהיר. אסור לצאת מהבית. אסור לחבק. אסור להתקרב לאנשים. אסור לחצות גבולות. אסור ואסור ואסור. רציתם לתכנן מראש את הקיץ כמו שאתם רגילים? לא! אז אמנם אנחנו יודעים כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, אבל אולי כבר שכחנו כמה שלא פשוט להתמודד עם המילה "לא". לפעמים היא מעוררת כעס, זעם, בלבול, עצב, או תחושה שמשהו שנורא רצינו אבד. לפעמים אנחנו נתמודד עם רגשות אלו דרך ניסיון למצוא 'פשרות', ולפעמים אנחנו נילחם בכל דרך ובכל זאת נעבור את הגבול. ופה נעוץ ההבדל: הרגשות שלנו סביב הגבולות ומה שהם מעוררים הם כולם רגשות לגיטימיים, אבל לכל אחד מאיתנו יש גבול פנימי אחר שיכווין את התנהגותו ואת ההתמודדות שלו. אז הסתגלות היא שם המשחק. אפשרו לעצמכם לקחת את הזמן להסתגלות, להיות מודעים למורכבות שמתעוררת ביחס לגבולות, עוד לפני שבכלל מחליטים מה עושים.   

רשת ביטחון

אחרון חביב, ואולי אחד הצרכים הבסיסים והחשובים שלנו שסופג מהלומה קשה ביותר בחודשים האחרונים – התחום שנקרא "צרכי ההתקשרות", שאליו נכנסים גם צרכים של ביטחון, יציבות, אמפתיה, קבלה ועוד. חופשת הקיץ היא בדרך כלל הזמן בו צרכים אלו מקבלים מקום דומיננטי, שכן בחודשים אלה אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה כדי לשמר את תחושת הקרבה לאחר, כדי "להרגיש ביחד" (עם המשפחה, בזוגיות, או עם חברים). אבל לצערנו הקורונה יצרה התנגשות בין הצורך שלנו בקרבה לבין הצורך שלנו גם בתחושת ביטחון (אפרופו מרחק חברתי). אז מה עושים כאשר החופשה היא בדיוק הזמן שבו אנחנו בדרך כלל – בתור ישראלים שחיים בחו"ל – נוסעים לארץ כדי לשמר את אותם קשרים ולהרגיש יחד? האם אנחנו לוקחים את הסיכון שבביטול, בידוד, נטל כלכלי, הידבקות\הדבקה של אחרים? ובכן, ההחלטה היא מאוד אישית. נקודת האיזון בין הצרכים משתנה בין משפחה למשפחה, במיוחד בתקופה זו. יש משפחות בהן הצורך בביטחון פיזי (או כלכלי) מקבל חשיבות גדולה יותר, ויש משפחות שעבורן הנסיעה לארץ היא יותר מהותית כעת, ועל כן יפעלו בכל דרך לממשה.

זכויות יוצרים: David Bernstein 2020


אבל מה אם אנחנו לא יודעים כעת איזו החלטה לקבל? ובכן, פה לרוב התשובה שלי היא כזו: מניסיוני, כשאנחנו מבולבלים ומרגישים שאנחנו "לא יודעים מה להחליט", בדרך כלל יש בנו צד שכבר קיבל החלטה אבל לא תמיד פשוט לשים את ההחלטה על השולחן ולהתמודד עם ההשלכות שלה. לפעמים אנחנו מרגישים שאולי היה קל יותר אם מישהו אחר היה מחליט עבורנו וחוסך מאיתנו את ההתמודדות עם המחירים הנפשיים שבהחלטותינו. אז דווקא לקראת קיץ כשזה, שגם ככה רווי באי וודאות, אפשרו לעצמכם יותר להקשיב לאינטואיציות שלכם. עם קצת יותר חמלה גם עבור עצמכם (תמיד מומלץ!). ולסיכום הנושא של צרכי התקשרות: כאן המקום להזכיר את הייחודיות שלנו כישראלים, כחברה שלקחה את צרכי ההתקשרות גם צעד אחד קדימה, לרמת תרבותית. כוונתי היא לעצם החוויה שישראלים הם מאין 'משפחה גדולה שכזו': לא משנה לאן נלך, וכמה רחוק ניסע, בשלב כלשהו נחפש את תחושת ה'ביחד'. את אותה חוויה של 'שבטיות' ארכאית, המספקת גם תחושה של מעין "רשת ביטחון" (ובולטת במיוחד על רקע התרבות ההולנדית, ששמה יותר דגש על אוטונומיה). בכל זאת, איפה עוד נמצא מישהו שיקפיץ לנו טחינה בשמונה בערב? אז לצד הגעגועים ואי הוודאות; לצד הפחדים, הלחץ, הבדידות, ואי הידיעה, נסו למצוא נחמה בכך שאנחנו פה.אתם לא לבד.  

ובנימה זו, חופשה מהנה לכולם!

 

הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

לימור נבות

פסיכולוגית, MA בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד. חברה במכון הפסיכולוגים ההולנדי (Netherlands Institute of Psychologists), מרצה ומלמדת, מטפלת בקליניקה פרטית. מתגוררת במאסטריכט שבהולנד. פרטי קשר: limornav@gmail.com / +31-640034426

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.