לא הבנתי מה הוא מחפש שם מתחת לבלטות. זה כבר היום השלישי ברציפות שאני רואה את השכן שלי, גבר בשנות השישים או אולי השבעים לחייו, כורע ברך על המדרכה שלפני הבית שלו. במסירות ובסבלנות אין קץ הוא מוציא ממקומה בלטה אחרי בלטה, עושה מה שעושה, ומחזיר אותה אחר כבוד למקומה. סקרנית, אני מתקרבת למקום הארוע, ורואה שהפעילות שהשכן לי עוסק בה קשורה בטיפוח. לא אישי, אלא טיפוח של המדרכה, וליתר דיוק – ניכוש, עם כלי ייעודי כמובן, של העשבים שצמחו סביב הבלטות. כן, הוא מוציא את הירוק הזה שלפעמים גדל בין הבלטות, שעד לאותו הרגע לא שמתי לב בכלל שהוא קיים.
במחזה הזה, אני חושבת, לעולם לא הייתי צופה בישראל.
אולי יעניין אותך גם:
אנשים – ויקטוריה מאמסטרדם
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים
על רילוקיישן הולנדי וחילופי עונות
בישראל, מי שהתרגלתי לראות עובד על טיפוח המרחב הציבורי הם לרוב עובדי קבלן של העיריה, בדרך כלל קצת יותר צעירים מהשכן שלי.
בישראל, כשראיתי מישהו מבצע עבודה שכזו, לרוב לא היתה לו הבעה של סיפוק והנאה, כמו שהיתה לשכן שלי. וזה למרות שיש מצב שבדומה לעובדי הקבלן של העירייה, גם עליו מישהו הפיל איזה תיק (החשודה המיידית: אשתו, שהתחרדנה להנאתה על ספת השיזוף לא הרחק משם…).
אבל גם העבודה עצמה, העשבים שהוא ניכש… ובכן, לא בטוח שבישראל הם נתפסים כמפגע אסתטי שיש להיפטר ממנו. במח שלי, למשל, אף פעם לא חלפה המחשבה שמדובר באובייקט שמצדיק איזושהי פעולה. מאחר ומעולם לא הבחנתי בהם, בעשבים הללו, מן הסתם הם לא פגמו בחוויה האסתטית העירונית הפרטית שלי, בכל השנים בהן שוטטתי על מדרכות ברחבי ישראל.
אסתטיקה היא תלוית מקום. קצות הציפורניים הנאות של אהובך נראות קצת פחות יפות כשהן פזורות על המיטה; השערות על ראשה של אהובתך נראות קצת פחות אטרקטיביות כשהן סותמות את חור הניקוז של המקלחת. ויותר רלוונטי לענייננו: מה שבאזור גיאוגרפי אחד נחשב ליפה, עשוי להיחשב לפחות יפה, או אפילו למכוער או דוחה – באזור אחר. הכל תלוי בתרבות ובהקשר. קוראים לזה רלטיביזם אסתטי.
רלטיביזם אסתטי קיים בכל מקום, גם במרחב הציבורי. כך, ציור על קיר, גרפיטי, יכול להיתפס כמשהו עם ערך ויזואלי, אומנות אם תרצו, או כוונדליזם טהור, תלוי על איזה קיר בדיוק מדובר. גם שערות על גוף נשי או גברי: הכמות שלהן, צורתן, נתפסות אחרת במערב אירופה, במזרח אסיה ובישראל. וזה גם משתנה עם הזמן, כמו שמדגים האיור החינני הזה.
אסתטיקה קשורה גם לנדירוּת. או אולי אנחנו פשוט מתבלבלים בין השניים. נסו להיזכר בסיטואציה בה ראיתם משהו "מדהים ביופיו": יצירת אמנות, אדם, או חיה. נכון שלא חשבתם על משהו שנמצא בשפע בסביבה שלכם?
אז אנחנו לא נולדים עם הידע של מה אסתטי ומה לא, אלא הסביבה שאנחנו גדלים לתוכה "מלמדת אותנו" להכריע מה יפה, על פי אמות מידה ספציפיות, נכונות לאותו המקום ולאותה התקופה. הרי אף אחד לא נולד עם הידיעה שעטיפה של ארטיק שנעזבה על החול בים היא דבר מכוער, אלא זו מחשבה שלמדנו לסגל.
אבל רגע, לפני שאתם מחליטים לעשות רילוקיישן למקום שבו אתם סבורים שתיחשבו ליפים או למושכים יותר, כולל רילוקיישן באמצעות מכונת-זמן, כדאי לדעת שיש מדענים שסבורים שיש העדפות אסתטיות שאנחנו נולדים איתן. זו המסקנה של מחקר שנערך בעבר בארה"ב, שמראה שתינוקות מעדיפים להסתכל זמן ממושך יותר על פנים שנחשבות בעינינו, המבוגרים, כמושכות.
משמעותית יותר או פחות, אותי הרלטיביסטיות שבאסתטיקה פגשה במדרכה שליד הבית שלי. ולמדתי כמה דברים במפגש הזה, לא כולם קשורים לאסתטיקה. אל"ף, שאדם שעובד בחדווה מייצר הזמנה להצטרף אליו, ובמיוחד מרגישים בזה בגיל שבו עבודות כפיים מכל סוג הן מסקרנות, שזה הגיל של הבן שלי (שאכן הצטרף). בי"ת, שלנכש עשבים מהרווחים שבין הבלטות לוקח ממש הרבה זמן. וגימ"ל, שמהרגע שתשומת ליבי הוסבה לפרט הזה שנמצא תחת סוליות הנעליים שלי, אין דרך חזרה. כמו שאחרי שלומדים לזהות ציפור מסוימת פתאום רואים אותה בכל מקום, וכמו שאחרי שלומדים מיומנות מסוימת – נגיד, תפירה – כבר לא מסתכלים באותה צורה על כל מה שקשור במומחיות שרכשנו (פתאום הבדים שמהם נתפרו הבגדים שלנו לא סתם מחוברים האחד לשני, אלא במלא אופנים…). אז אני, לאור ה"מומחיות" שרכשתי, לא מפסיקה לראות עשבים ברווחים שבין הבלטות. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים, כש"תהליך החינוך" יושלם וה"מומחיות" הזאת כבר תהיה חלק ממני, גם אחשוב – אולי אפילו אסנן – שאויש, ממש חייבים לעשות עם זה משהו…
