אנחנו חיים בהולנד, אבל ההחלטות שמתקבלות בישראל ממשיכות להשפיע על חיינו. בעבודה, ברחוב ובשער בית הספר אנחנו מוצאים את עצמנו מייצגים מדינה שלא מינתה אותנו לדבר בשמה. בין הרצון להגן עליה לבין הזכות לבקר אותה, עולה שאלה אחת: מי בישראל מביא בחשבון גם את המחיר שאנחנו משלמים?
טור דיעה
לא קיבלתי מינוי דיפלומטי, לא עברתי הכשרה במשרד החוץ, ואני לא מקבלת משכורת ממדינת ישראל. ובכל זאת, יש רגעים שבהם עצם העובדה שאני ישראלית שחיה בהולנד מספיקה כדי להפוך אותי, לפחות בעיני מי שעומד מולי, לנציגה שלה.
לא תמיד. יש גם סקרנות ושיחות פתוחות. אבל לפעמים השאלה כבר אינה מה אני חושבת, אלא איך אני מסבירה את מה שישראל עושה. ויש הבדל גדול בין השניים.
אפשר לעזוב את ישראל. אי אפשר להוציא אותה מהחיים שלנו. לא (רק) בגלל הנוסטלגיה, המשפחה או החדשות מהבית, אלא בגלל מה שאחרים מניחים עלינו כשהם שומעים את המבטא.
אני עוסקת באקטואליה הולנדית בדאצ׳טאון, וכל יום מגיעים אליי דיווחים מהקהילה. זה משאיר אותי דרוכה. אני כבר לא תמיד מרגישה בנוח לדבר עברית ברכבת. זו תחושה אישית ולא מדד סכנה, אבל משהו מטריד בכך ששפת האם שלי הפכה לשיקול.
שלוש דרכים להתמודד עם הזהות הישראלית
והתגובות שלנו? בואו נהיה כנים. פה אני מבחינה בהתפלגות בקהילה:
המגינים. יש ישראלים שמתייצבים להגן על ישראל בפומבי, גם כשהם מתנגדים לממשלה. אני מבינה אותם, כי הדיון נוגע גם בתחושת הביטחון שלהם. אבל לפעמים ההגנה הופכת לחתימה על שיק פתוח, ומי שנושא אותה מוצא את עצמו מגן על החלטות שלא היה מקבל.
המתרחקים. יש מי שבחרו להתרחק, כדי לבנות חיים אחרים. גם אותם אני מבינה. אבל הניתוק הוא מותרות שלא תמיד ניתנת לנו. אפשר להחליט שלא לדבר על ישראל, אי אפשר להחליט שאחרים לא ידברו איתך עליה.
מי שבאמצע. קשורים לישראל, מוטרדים ממה שקורה בהולנד, ורוצים לשבת עם חברים בלי שכל שיחה תהפוך לויכוח על ישראל. יש מי שיקרא לזה נוחות. אני קוראת לזה ניסיון לשמור על שפיות.
ביקורת על ישראל אינה הצדקה לפגיעה בישראלים
ועכשיו, לשאלה של איפה מותר ואיפה אסור?
מותר לבקר את ממשלת ישראל, להפגין נגדה ולדרוש מהולנד עמדה. ביקורת פוליטית, גם חריפה, אינה אנטישמיות. אבל להטיל אחריות על אדם בגלל הלאום שלו זו כבר לא ביקורת. והאחריות לאיומים, להטרדות ולאלימות כלפי ישראלים ויהודים בהולנד מוטלת רק על מי שמבצעים אותם ולא על אדם אחר.
ההחלטות מתקבלות בירושלים, המחיר מורגש גם בהולנד
בימים האחרונים קראנו הבטחות, סיסמאות ואזהרות על גורל המדינה. אני עוקבת אחרי החדשות כל יום, ולא נתקלתי בשאלה אחת על המחיר שמשלמים הישראלים והיהודים שחיים מחוץ לגבולות על ההחלטות האלה. יש מי שטס לישראל כדי להצביע, ויש מי שלא יכול או לא רוצה. כולנו חוזרים לאותו רחוב הולנדי.
זה לא עניין של מי הצביע למי, אלא של שיקול דעת. כשמחליטים על מלחמה, על חקיקה ועל יחסי חוץ, בעיניי לא מביאים מספיק בחשבון מה יקרה ביום שאחרי בקהילות שבעולם: ליהודים בהולנד, לישראלים שחיים בה ולילדים שלהם בבית הספר. מבקרים יגידו שזה לא התפקיד של מקבלי ההחלטות. אני אומרת שזה האינטרס שלהם, כי אנחנו נכס של ישראל, ומי שמפקיר נכס משלם על כך בסוף בעצמו. מה שנקבע בישראל לא נשאר רק בישראל.
וזה פספוס, כי אנחנו הישראלים שההולנדים באמת פוגשים: בעבודה, בשכונה, בשער בית הספר. רבים מאיתנו שומרים על קשר עם ישראל, מגינים עליה כשצריך ומחזקים אותה מבחוץ – כל אחד בדרכו. כן, יש גם מי שבוחר אחרת. אבל מדינה שרוצה להישאר חזקה לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהנכס הזה.
אני לא חושבת שצריך לבחור בין להיות ישראלי לבין להיות חלק מהחברה ההולנדית, או שעלינו להסכים על ישראל כדי להרגיש שייכים זה לזה. אבל הגיע הזמן להפסיק לדבר על ישראלים בחו"ל כאילו הם צופים מרחוק.
לא מינו אותנו ולא משלמים לנו משכורת. ובכל זאת, אנחנו שגרירי ישראל בשכונה, בעבודה ובשער בית הספר. אנחנו עושים את העבודה.
ומי בירושלים חושב עלינו?
קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!
תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.
