אנשים – ויקטוריה מאמסטרדם

בתור ילד, חשבתי שלסיפור מגדל בבל בתנ"ך היה סוף מבאס. היתה שם הזדמנות שלא עלתה יפה ולא מומשה לאותו חיבור ומיזוג בין תרבויות. בשל הכישלון להגיע הכי קרוב שיש לאלוהים, קרה שאנחנו בני האנוש כנראה לא נזכה להבין אחד את השני, בעיקר בשל פערים תרבותיים. מאז, תרבויות תתעצבנה ותעלמנה בעיקר על פי קריטריון עיקרי אחד והוא חוד החנית. המורשת האנושית כולה תהיה מושפעת בעיקר מאותן מלחמות תרבות עקובות מדם. מי כמונו יודע, כיהודים וישראלים…אז מה, זהו? נו האפי אנדינג? איך לעזאזל יוצרים סוף טוב? או לפחות איזה המשך חיובי יותר לסיפור המבאס הזה? 

כשלוש שנים לאחר שהגעתי לאמסטרדם, חוויתי פרידה לא קלה מזוגיות. זוגיות שהייתה עמוקה ומלאת אהבה.
אין צורך לספר לכם על החיים בחו"ל בתקופות קשות, עם מזג אוויר מחורבן, ללא קרבה משפחתית ועם מעט מאוד חברים. מבחינה מקצועית דווקא הלך לי מצוין עם הופעות רבות בהולנד ובאירופה, אך חיי במישור האישי היו אנטיתזה לחיי במישור המקצועי. לחזור הביתה בלילה לבית ריק הרגיש לי בלב קר יותר מקרח. הרגשתי שאני טס ללא שליטה על רכבת הרים רגשית משוגעת. מחשבותיי נדדו אל תוך הנרטיב הידוע של ישראלים רבים כאן של 'להיות או לא להיות' בהולנד.

אולי יעניין אותך גם:

על רילוקיישן הולנדי וחילופי עונות 
יש על מי לסמוך בהולנד 
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

באחד מימי האביב הראשונים, התיישבתי לי לתומי בבית קפה קטן ברחוב הארלמרמרסטראט, לאחר חודשים ארוכים וחשוכים בהם כמעט ולא הרגשתי את ליטופה של השמש על עורי. אוכל מקרוביוטי, יוגה וויטמינים לא מהווים בשום צורה תחליף לרגע כזה של אושר פשוט. התמסרתי בכניעה לחום האביבי. זה הרגיש לי כמעט כמו חוויה מיסטית. יש אלוהים גם בהולנד! חייכתי.

השמש ואני היינו בשלנו, פלירטוט אפלטוני לחלוטין. תוך כדי שהיא נחה על פניי ברכות ולוחשת לי עם חיוך שרמנטי שיהיה בסדר, פונה אליי לפתע אישה קטנה וחייכנית. היא נראית אולי בתחילת שנות ה-60 לחייה, ובקול חביב אך אסרטיבי היא שואלת אם אכפת לי שהיא תשב איתי באותו שולחן מואר באור השמש.

״בשמחה״, עניתי.

המראה שלה היה עטוף באיזושהי הילה של נעימות ומשך את תשומת ליבי.

היא לא הולנדית, אמרתי לעצמי, זה בטוח. על פי המראה היא יכולה להיות ילידת דרום אמריקה, יהודייה, אולי ערביה.

התחלתי לבנות במוחי את סיפור חייה. ניסיתי לדמיין אותה צעירה, רומנטית, צוחקת, בחברת משפחתה, לנחש את המקצוע שלה ועוד. גם היא הביטה בי, אולי שאלה את עצמה את אותן השאלות?

חייכנו אחד אל השני מספר פעמים.

מהמבט שעל פניה ושפת גופה, ניתן היה לראות שהחיים לא היו קלים עבורה. מצד שני, המבט בעיניה השחורות היה מלא באיזו התלהבות נעורים טבעית, סקרנות וחום אנושי. 

התחלנו לדבר בשלב כלשהו. החיבור היה מיידי והדדי. המפגש ביננו גלש תוך זמן קצר אל מים עמוקים, מעבר לגיל, רקע גיאוגרפי או ניסיון חיים. ויקטוריה היתה מצ'ילה. היא סיפרה לי שהיא הגיעה להולנד כמבקשת מקלט מדיני בשנות ה-70, תוך שהיא בורחת לאירופה כל עוד נפשה בה ממשטרו של הרודן פינושה, יחד עם ילד קטן ותינוק. ויקטוריה היתה אז אישה צעירה, שאיבדה כל עקבות של בעלה, שככל הנראה נהרג בידי המשטר בצ'ילה. היא השאירה את משפחתה וחבריה מאחור, והגיעה רק עם מזוודה ו-2 ילדיה לאירופה.

היא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול, והזמינה עבורי עוד בטרם הספקתי לענות לה.

"בתיאבון!" אמרה לי בעברית. היא סיפרה שיש לה דם יהודי, ערבי ואינדיאני מדרום אמריקה. (צדקתי!)

היא אמרה לי שהיא ובנה הם הבעלים של בית הקפה הקטן הזה, שהוא בבחינת הגשמת חלום ישן עבורה. 

״אני רוצה ליצור כאן מרחב בו אנשים ממדינות, רקע ומוצאים שונים יוכלו לשבת ביחד ולנסות ולתקן את העולם. אין לי טיפת זמן לבזבז!״ 

״ומה אתה עושה פה בהולנד?״, היא שאלה אותי.

סיפרתי לה על הפרידה שלי, על שזו הייתה עבורי תקופה קשה וכמעט סכיזופרנית, על הלבטים של האם להישאר כאן באמסטרדם או לחזור לארץ. אמרתי לה שאני מוזיקאי.

'אהה, מוזיקאי!' היא חייכה ולפתע נראתה צעירה אולי ב-20 שנה. היא שאלה אותי אם אני מכיר את הפילוסוף הארגנטינאי פקונדו קברל. במקרה הכרתי אותו. דמות מאד לא שגרתית, צבעונית ומעניינת.

"מוזיקאי אחד יותר פירושו חייל אחד פחות!" – היה אחד הציטוטים שלו האהובים עליה.

היא מיד הציעה לי לנגן שם, בבית הקפה.

אמרתי שאשמח, תוך הסתייגות מסויימת שהמקום היה די קטן.

״אה, אל תדאג, אנחנו נפנה כאן מקום, כמה שצריך, בשבילך וההרכב שלך!״

סיכמנו על תאריך. התקשרתי לנגנים והם הסכימו לבוא לנגן.

היו לנו ערבי מוזיקה מדהימים במקום הקטן הזה! המקום אכן היה קטן אך הרגיש לי הכי גדול ומרווח שיש. היה שם כל כך הרבה מקום למוזיקה, אהבה, קבלה, הכלה ללא תנאים וגבולות.

לאחר הופעה ראשונה נפלאה, ויקטוריה בקשה ממני לארגן שם הופעות על בסיס חודשי ואמרה שאוכל להזמין איזה הרכב שרק ארצה.

ניגנו שם עם הרכבי ג'אז, מוזיקה ברזילאית, ערב מוזיקה ישראלית וגם פולקלור דרום אמריקאי. בהמשך ארגנתי שם גם ערבי סרטים ואחריהם הופעת מוזיקה או דיון. אלה היו מפגשים מרתקים ומרגשים.

תוך כדי ההופעות הסתכלתי פעמים רבות לעבר הקהל, שלעיתים עמד גם בחוץ, וראיתי פנים של אנשים מכל העולם. מפגשים בין-תרבותיים מדהימים. חברים, מוזיקאים, אמנים מתחומים שונים, סתם עוברי אורח אוהבי מוזיקה, מספרי סיפורים, מבקשי מקלט מדיני לשעבר ומי לא. היינו עוזבים את המקום בשעות הקטנות של הלילה.

ויקטוריה הצליחה להכיל את העולם כולו במקום הקטן הזה. זה היה מרחב פתוח לכולם והאנרגיות היו תמיד נעימות, מכילות ומחממות את הלב. זה היה החלום שלה. 

ידעתי שהיא לא מרוויחה כלכלית מכל זה. וכששאלתי אותה על כך היא ענתה לי בחיוך:

'תשמע, אם לא נשקיע בתרבות, נפגש, נדבר ונכיר אחד את השני מקרוב, מי יעשה זאת במקומנו? אני כל כך שמחה שיש ביכולתי הצנועה לעשות זאת, אין לך מושג!’ היא ענתה לי. 

כך המשכנו כשנה וחצי עם הופעות.

מכוח נסיבות הקשורות בחוקים חדשים בעיר לגבי גובה הרעש ובשל קשיים בירוקרטיים אחרים שהעירייה הערימה עליהם, הפעילות הופסקה, וויקטוריה ובנה נאלצו למכור את המקום בסופו של דבר. כל הפניות, כולל עצומה שארגנו בכדי להשאיר את המקום פתוח, עלו בתוהו.

ויקטוריה ובנה כריס הפכו בשבילי למשפחה פה בהולנד ובית הקפה היה לי לבית שני באותה תקופה. ויקטוריה הייתה שואלת אודות הנגנים שהייתי מכיר לה ודרשה לשלומם. היא הייתה שואלת אותי בטון אימהי אם אני אוכל טוב ומזכירה לי שאדע תמיד שהיא כתובת בשבילי במקרה ואצטרך משהו.

ויקטוריה נשארה חתומה בליבי. היא הייתה עבורי אות ומלאך מלמעלה בתקופה לא פשוטה. היא היוותה בשבילי חלק מהשיקול וההחלטה שלקחתי בזמנו על עצמי להישאר זמן ממושך יותר באמסטרדם. 

באמסטרדם, שהיא בסך הכל אחת מערי הבירה הקטנות באירופה, חיים אנשים הבאים מכ-180 לאומים שונים (!). משום כך היא נחשבת לאחת הערים הכי רב-תרבותיות בעולם. המשמעות של זה עבורי היא שיש לנו כאן את ההזדמנות להפגש האחד עם השני, לשבת ולדבר, להתווכח ולהכיל, לראות שיש לנו בסופו של דבר יותר מן המשותף מאשר השונה. באמסטרדם הבנתי שרב-תרבותיות היא הפתרון, ולא הבעיה! ורק כך נשנה את העולם. הכוח המאחד שלנו לעשות זאת הוא בסך הכל רקמה עדינה של רצון טוב ושיתופיות. אולי כך אף נזכה יום אחד ולו במעט לשנות את סוף הסיפור המבאס של מגדל בבל.

ויקטוריה נפטרה בשנה האחרונה ממחלה. היא לא רצתה שמישהו יידע, כולל אותי, שהיא חולה, שאף אחד לא ידאג. בנה המקסים כריס התקשר אליי, דיבר איתי כמו אח וסיפר לי את הבשורה העצובה. הייתה לנו שיחה מרגשת.

ויקטוריה ביקשה מכריס שייתן לי נשיקה גדולה ממנה.

ואני עדיין כאן. 

לא התרגלתי לקור. 

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ'טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

דויד גולק

גיטריסט, מלחין ומורה בשיטה ייחודית. דוד הופיע במדינות רבות עם הרכבים ורפרטואר שלו, יחד עם הרכבי ג׳אז, מוזיקת עולם ופולק וכאומן אורח. דוד הוציא מספר דיסקים על שמו (לא תמצאו אותו בספוטופיי, מבחירה) שזכו לביקורות בינלאומיות מצויינות.
בין יתר התחביבים שלו דוד כותב סיפורים קצרים, צילום ולהוט על ריקוד טאנגו.
מאז ימי הקורונה בהם לא ניתן להופיע, דוד מתמקד בהוראת מוזיקה, הלחנה והקלטות.
מידע נוסף:

www.tiltanmusic.com - פרוייקט ייחודי
www.schoolofmusicamsterdam.eu - בית הספר למוסיקה

  • Avatar
    עדי
    23/03/2021 at 08:09

    סיפור מקסים דוד. אני 23 שנה כאן באמסטרדאם, בתעשיית המוסיקה, חבל שלא יצא לנו להפגש, הייתי שמחה לשמוע את המוסיקה שלך.
    זה רחוב קסום עם הרבה בתי קפה מדליקים עם סיפורי חיים…..

    • דוד גולק
      דוד גולק
      23/03/2021 at 14:32

      תודה רבה עדי. את מוזמנת לשמוע מוזיקה באתר שלי. אעדכן בקרוב מוזיקה מהדיסקים האחרונים שלי.
      ואולי עוד נפגש.

  • Avatar
    ג'ולי
    25/03/2021 at 09:24

    דוד, מקסים!
    ותזמון מושלם לתקופה הנוכחית

  • אנאבל
    אנאבל
    01/04/2021 at 08:27

    איזה סיפור יפה 🙂 השארת אותי עם חיוך

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.