בוקר אחד לפני שנה וחצי או שנתיים פתחתי את דלת ארון הבגדים וכל תכולתו נפלה עליי. בלי שום סדר או
לא תיארתי לעצמי עד כמה במעבר להולנד אצטרך להסתגל לתרבות אחרת לגמרי. לקחתי בחשבון את הדברים הגדולים (כמו העובדה שהרבה
נֵלי, השכנה ההולנדית שלנו, מעולם לא תקרא את זה. אמנם רק קיר אחד מפריד בין הבתים שלנו, אבל יותר מדי
למה לא בעצם, הא? מה רע לנו פה? החיים כאן נוחים יותר בכל פרמטר ובכל קנה מידה. אחרי ביקור מאובק,
היי חברים, שמי נגה, בת 33 עוד מעט, אמא למאיה (5.5) ותום (1.5), אשתו של ניר, וקונדיטורית. אנחנו חדשים בנוף ההולנדי.
יש מקומות שאני חייבת לעזוב כדי לאהוב. ואם זה קורה סימן שעזבתי בזמן. אני , כמה ימים לפני המעבר ללונדון
באותו יום חמישי התחלתי לכתוב משהו על הנוף השטוח של הולנד ועל ההשפעה שלו, אם קיימת כזו, על האנשים שחיים
אחרי ארבעה חודשים הבנתי שרילוקיישן זה בדיוק כמו צבא. זה הבסיס שלך לשלוש השנים הקרובות. מגיע תאריך הגיוס, אתה יורד
זה לא שאני איזו מדריכת חוגי סיור ציוניים או שאי פעם הייתי מיטיבת לכת, ממש ההפך הגמור. בילדותי טיילתי, עם
שעות פתיחה, על מה חשבתם שאני אכתוב כאן? שעות פתיחה של בתי עסק בהולנד, עוד לא הבנתי איך זה עובד.