אני אוהבת ואני עוזבת.

יש מקומות שאני חייבת לעזוב כדי לאהוב.
ואם זה קורה סימן שעזבתי בזמן.

אני , כמה ימים לפני המעבר ללונדון וכבר מרגישה שאתגעגע אליך, הולנד יפה וקסומה שלי. נכון, היו זמנים שהיית לי חצי כוח, שקטה מדי, מנומנמת ומאוד רגועה אבל זה כנראה בול מה שהייתי צריכה. את מדינה עדינה ותמימה מאוד. כמעט כמו תינוק שהרגע נולד והיית מבחינתי נחיתה רכה לעולם ההורות והזרות.
אז תודה.

ברדה הכירה לי את האיזון המושלם בין חיי המשפחה לעבודה. לימדה אותי מינונים, ש- Less is priceless ויש הבדל בין עצלן ללא מתאמץ. נהנתי מחיי העיר התעוררת מאוחר, בייחוד אחרי הוויקנד, לוקחת את הכל באיזי, מלאה בתעלות של מים והנסיעה באופניים עם הבנות שלי, דרך הפארקים הירוקים בכל בוקר, תיחקק לי בזיכרון המתוק לנצח.
אני מקווה.

>> לרכישת המגזין המודפס של דאצ׳טאון במדורה ייחודית וחד פעמית

לא, אין לי אחוזים בעיר, לא עבדתי בחמיינטה, רק אהבה גדולה והודיה למקום אחד קסום ורומנטי שבו, אפשר להגיד סוג של גדלתי.
מאחלת שהשלווה הזאת של ההולנדים תמשיך איתנו ללונדון, לשלב הבא. לא פעם תהיתי איך הם עושים את זה? מורידה בפניהם את הכובע.
כל הילדים בגן ישובים סביב השולחן בשקט וברוגע. ילדים צהובי שיער, תכולי עיניים, ממש כאילו יצאו ממגזין של איקאה. מקשיבים לכל מילה של הגננת ויש להם סבלנות ורוגע אמיתי.
ברדה, זו עיר שאף אחד לא רץ אחריה והיא לא רוצה להתחרות באף אחד. היא שלמה עם עצמה ועל זה אני מאוד מעריכה אותה.
תודה ענקית לך ברדה. חבל שאת לא יכולה להגיע לישראל. צריכים עיר כמוך שם וגם קצת עיצוב נורדי.

אני יודעת שבלונדון יש יותר ״סרטים״, על אמת, אבל ממש מצפה לעיר הזאת בשקיקה.
בטח שהעיר תטרוף אותי. לפחות בהתחלה, אבל אני מגיעה עם ביטחון ועם הגדוד שלי. כבר לא כזוג, כמו שהיינו כשעזבנו את ת"א. הבנות ועמית הופכים את הכל לכיף יותר. בוגר יותר,  שלו יותר.
ואני הכי מודה להם שהם באים איתי בעיניים עצומות , כדי שאוכל ללמוד ולהתפתח במקום הכי קריאייטיבי בעולם . אני מודעת לאינטנסיביות שהתואר הזה הולך להביא עמו , אבל לאחרונה הבנתי שהילדות שלי ורק הן, יכולות באמת לגרום לי להפסיק את הטירוף של החיים לרגע.
העבודה אף פעם לא תיפסק, אבל זה דבר מדהים ומאוד מרגיע להפסיק הכל וללכת להביא אותן מהגן אלי,הביתה. רק בשבילן אעצור את כל העולם שלי ואפילו יש לומר, בזכותן.
וזה מאוד כיף להבין את זה ולהעריך את הרגעים שיש לי איתן פה.
הייתי רוצה לעשות ׳פריז׳ על המון רגעים שיש לנו יחד, מן הרגעים הקטנים האלה, שאני ממש בהווה מבינה כמה ברי מזל אנחנו , ובא לי שאף אחד מאיתנו לא יזדקן או יגדל אפילו בדקה. או שאולי ליל של העתיד תגיעה לרגע ותראה כמה שהיא תינוקת חמודה ואיך שאנחנו משוגעים עליה.

בגדול אני אוהבת וגם קצת שונאת פרידות. זה מקום שבו אני יכולה להסתכל על החיים שלי מפרספקטיבה אחרת. לארוז רק את מה שנחוץ, לצמצם, לנקות, לרפרש ולהמשיך הלאה חכמה יותר. והקטע הקשה הוא האנשים שאני צריכה לוותר עליהם ולשחרר מחיי. זה חלק מהעניין של להיות ברילו, שום דבר הוא לא לנצח ועדיין מרגישה שיש לי פה חברים שהם משפחה.

ולכם, קוראים יקרים, תודה שהכלתם אותי.
מקווה שהצלחתי לגעת, להקליל, לחדש, לשנות או לשתף את החוויה ההולנדית שלי בצורה אמיתית.
ומי יודע אולי יום אחד עוד נחזור.

אני הייתי נטלי.
See you in an other life.
קושס.

 

תודה!

לרכישה dutchtownmagazine@gmail.com

>> לרכישת המגזין המודפס של דאצ׳טאון במדורה ייחודית וחד פעמית

נטלי בר דויד פרנקל

אני נטלי בר דוד פרנקל, מעצבת ומפתחת המותג Kotopinat ואמא לשתי בנות ישראולנדיות (;.
לפני 4 שנים עזבנו את הדירה התלאביבית שלנו, עמית ואני, זוג נהנתנים בלי ילדים, בעקבות הרילוקיישן. התחלנו את המסע החלומי הזה פה בברדה וכמו בכל חלום לפעמים מתעוררים מפוחדים עם זעה קרה ולפעמים עפים באוויר בהתרגשות גדולה אבל מה שבטוח זה רק ממכר ועושה חשק לעוד.

  • Avatar
    לימור שור
    24/09/2019 at 19:14

    את כותבת ממש מקסים! מרגשת! שיהיה לך המון בהצלחה בלונדון מקווה להמשיך לקרוא את שלך ואת בטוח תתגעגעי לפה🤩

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.