למה החלטתי להישאר בהולנד לתמיד

למה לא בעצם, הא? מה רע לנו פה? החיים כאן נוחים יותר בכל פרמטר ובכל קנה מידה. אחרי ביקור מאובק, צפוף ורועש בארץ, החזרה להולנד הייתה כמו מים בנווה מדבר, כמו מקלחת צוננת אחרי יום מיוזע. נחתנו אל הרוגע והירק, הנימוס והיעילות, הביורוקרטיה הידידותית והסטרופ וואפל. יומיים התהלכתי כמו תיירת, מוקסמת מהמראות והשקט, מהכבישים המרווחים ומהתנועה הזורמת כמו המים באמסטל. 

הילדים השתלבו לגמרי במסגרות החדשות-ישנות, ההולנדית שלהם החליקה כמו חמאה והם כבר הולכים לבד לסופר ורוכבים לבד לחוגים על האופניים ההולנדיות שלהם. 

אנחנו כבר יודעים איפה יש את ההנחות הכי טובות של סוף עונה, מתי להגיש את דו״חות המס ואיך כדאי לדבר עם הפקידים בבנק. אני יכולה לשאול שאלות פשוטות בהולנדית, להבין חצי מהתכתובת הכיתתית בלי גוגל טרנסלייט וההולנדים כבר לא נראים לי כועסים. אולי יום אחד יהיו לנו חברים הולנדים על באמת. ולא קריטי שלרוב אני לא מבינה מה עונים לי ושלפעמים הילד מביא תמונה משפחתית במקום בגדים להחלפה. 

אנחנו חושבים לאמץ כאן כלב, לקנות פה בית ואם יום אחד יוולד לנו כאן ילד כנראה שנקרא לו קלאוס. ואם זו תהיה ילדה, נקרא לה יוסקה. או טרוס. או יאני, זה דומה לחני. היא תלמד לשחות מגיל חצי שנה בלי מצופים ועם בגדים ונעליים, ותשיר לסבתא בשיחת וידאו את כל השירים מהגן. סבתא לא תכיר אף שיר הולנדי ולא תוכל לשיר איתה. סבתא תזדקן לה בישראל המאובקת אבל תהיה גאה שיש לה ילדים ונכדים בהולנד, היא בדיוק בדרך אליהם לכל חופשת החורף, כל חורף, זה שבועיים ימים. איזה יופי. 

החברים בארץ יישארו באותו מקום, אולי חלקם יעברו דירה, חלקם יתקדמו בעבודה, יוולדו להם עוד ילדים שהילדים שלנו כבר לא יכירו. בשכונה שגרנו בה ייבנו בניינים חדשים בפינוי-בינוי, אומרים שהדירות שם נחמדות אבל יקרות רצח, כמה קשה לקנות בית בארץ, כמה נחמד שכאן זה בא בקלות. 

יש כאן כל מה שאנחנו צריכים- יש לנו חברים, יש לנו עבודה, לילדים שלנו טוב כאן, התנאים הסוציאליים מעולים וכרטיס מוזיאונים זה אליפות. יש המון אתרי קמפינג, חופי ים, תערוכות והופעות, חיי תרבות עשירים, ובירה הולנדית נהדרת. 

כולם באים לבקר אותנו, חלק אפילו חוזרים בפעם השנייה והשלישית כי כל כך כיף פה. החופשה האולטימטיבית, טיסה קצרה וימבה שופינג. יאללה, ניתוק תושבות וקדימה פול אינטגריישן. ישראל זה נחמד ושם זה בית ולב והכל, אבל בינינו, הפרחים כאן יותר יפים. ׳ואותך אני לא עוזב׳ זה סתם משפט משיר, וגם הוא לא איכותי במיוחד. 

יגדלו לנו כאן ילדים הולנדיים, הם ישחקו כדורגל והוקי ויהיו אלופים בטיפוס אתגרי על קירות. הם אמנם ידברו עברית כי ברור אבל ישכחו מילים פה ושם, לא נורא. הם יקראו ספרים בהולנדית וגיבורי הילדות שלהם יהיו קיקר הצפרדע וניינצ׳ה הארנב. פה יהיה הבית שלהם. הם יהיו מנומסים ושקטים אבל גם קצת חסרי מעוף, קצת, איך נאמר, הולנדים כאלה. 

אנחנו נהיה ׳החברים שלנו בהולנד׳ עבור כל מי שנשאר בארץ, ולאט לאט ישכחו גם אותנו. ככה זה, אבל כבר יש לנו כאן חברים חדשים. דיט איז מיין האוס. 

אבל אז תפרוץ בישראל מלחמה. זה יתחיל כעימות מקומי בעזה ויתפשט צפונה, עד לפרדס חנה זה יגיע. המשפחות שלנו ישבו במקלטים ויכלו את מלאי המים המינרליים. תנועות נוער יפטרלו בין הבתים ויציעו הפעלות לילדים והתאווררות להורים, כי כמה אפשר. כל זה יגיע אלינו מרחוק, דרך וואי נט ובשיחות ווטסאפ מזדמנות. אנחנו נזמין אותם להגיע לפה, לנוח קצת. האזעקות היחידות כאן הן אזעקות שווא מגוחכות בשבוע הראשון בחודש, חוץ מזה דממה. 

אנחנו גם נרצה לחזור כדי להיות איתם שם בזמנים הקשים האלה, אבל כבר לא נמצא את מקומנו. הכל ישתנה, כולם ישתנו, הבורקסים יישארו אותו דבר אבל האנשים כבר לא, הם ישמינו. כשנרגיש שמיצינו, שהזדהינו מספיק עם המצב הבטחוני ועם החזית, אנחנו נחזור הביתה. אנחנו את שלנו עשינו. 

וככה שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, נחיה את החיים החצויים האלה, חיים של מי שכבר שכח איפה הבית ואיפה הלב ומתי השקינו לאחרונה את הפרחים. אולי עשינו טעות כשנשארנו? 

סתם. עבדתי עליכם. 

אנחנו לא באמת נשארים בהולנד לתמיד, לא לא. הנוחות והשקט, ההזדמנויות והרוגע, הירוק והמים, הטיולים ואירופה, זה לא מה שקונה אותנו. ׳דע מאין באת ולאן אתה הולך׳, אומרים אבותינו במסכת אבות. אבותינו שורשים, ואנחנו יודעים היטב מאין באנו. אנחנו נחזור לארץ בתום המשימה שלנו כאן, יקח כמה שיקח. ישראל היא הבית, בהולנד אנחנו גרים, לבינתיים. זה הכל. 

הדפסה