בסיס האם

אחרי ארבעה חודשים הבנתי שרילוקיישן זה בדיוק כמו צבא.

זה הבסיס שלך לשלוש השנים הקרובות. מגיע תאריך הגיוס, אתה יורד מהמטוס, נוסע מלא בדרך לא מוכרת, מגיע לאנשהו, מוציא את המזוודות ועומד פעור. חוּיה  מורחן.

כאן זה המגורים. שלוש קומות, שיפצו לפני שבאנו, דווקא נראה נחמד הבסיס הזה. ירוק, נעים. שקט.

למחרת עושים טופס טיולים. הולכים לשלישות להנפיק חוגר (כרטיס תושב בעירייה), הולכים לאפסנאות לחתום על ציוד (בגדי חורף, נעלי חורף, קופסאות אוכל, בגדי ספורט), הולכים למרפאה למסדר אצל רופא היחידה ההולנדי, הולכים לשק"ם לקנות במבה ושוקולד. יושבים בערב במרפסת, נושמים, זו שעת ת"ש.

מחר מתחילה הטירונות. איך מסדרים את הכומתה? איפה עושים פה ציפורניים? מה לובשים? סמל היחידה זה על כתף ימין או שמאל? ג'ינס וטי שירט זה מקובל או מרושל? איפה יש בוסטרים וחליפות הצלה לילדים? כמה שאלות ומי מספק את המענה?

לקום בבוקר בחושך, לרכב על אופניים בגשם. חצי שנה חושך בבוקר ושנה שלמה גשם. קשוחה הטירונות הזאת.

בבית הספר פוגשים הורים ישראלים כמוך, כולם טירונים באותה פלוגה. המפקדים עצבניים, הלו"ז קריעה, האוכל חרא וכולם רוצים הביתה לאמא.

הימים הראשונים בטירונות זוועה. אתה רעב, עייף, עצבני ומבולבל. נראה שכל אחד עסוק בעניינים שלו אבל אם רק תופסים אותך ליד הסככה של השומר או בדרך לאפסנאות, רק מילה אחת וחיוך, וכבר דמעות. ובכלל לא התכוונת, ואנחנו בכלל לא מכירים, אנחנו רק מאותה הפלוגה.

לצד הטירונים מתנהלת פלוגה ב', היא פלוגת הותיקים. את הטירונות שלהם הם עשו מזמן, הם פה כבר שנתיים-שלוש. הסלנג הצבאי שגור על לשונם, הם דוברי הולנדית סבירה ושוחים בכללים (מה פתאום לצאת לחופשה מביה"ס בלי להודיע, אחרי שתים עשרה אומרים 'חודה מידאח', הגננת לא קשוחה- היא מקצועית), הם לגמרי בתוך המערכת. לחלק מהחברה' שלהם צפוי עתיד צבאי מזהיר, אולי משם יצמח המ"פ הבא, אולי היא תהיה הקלאסן מודר שמשבצת בודקות כינים. שווה להתחבר לחברה' של פלוגה ב', הם יודעים איפה להשיג ציוד מדוגם, איפה יש אאוטלטים ואיך כדאי לדבר עם הרס"ר ועם המזכירה אם הילד חולה.

כשבאים לבקר אותך מהארץ זה כמו יום הורים בבסיס. קופסאות אוכל, שניצלים וקוסקוס, וסיבוב ביחידה, חובה. לראות איפה הבן משרת. פה זה הבית ספר, פה זה הצרכניה, זה המגורים, וזה החבר ממחלקה ב', התגייסנו ביחד.

אחרי כמה חודשים מגיעה הרגילה הראשונה. החברה' עולים על אל"ף, מפקידים את הנשק, מסבלטים את הדירה ויוצאים הביתה, נוסעים לארץ לפסח. אתה נשאר בבסיס, ונורא שקט כאן כשכולם נסעו.

אז עושים קצת שמירות, נוסעים לראביט היל, טוחנים תורנויות מטבח כי הילדים בחופש, יש זמן לטיול אופניים מחוץ לבסיס ומשלימים שעות שינה. סך הכל לא נורא כאן, וכשכולם חוזרים אחרי הרגילה, אתה דווקא שמח שנשארת, שביזות יום א' או ב' נחסכה ממך הפעם. ומי שחוזר מביקור בארץ, חוזר שוב לטירונות, שבוע או יותר לוקח לו לצאת מזה.

כעבור חצי שנה הצבא כבר ממש חלק ממך. האזרחות נראית עכשיו רחוקה מאוד, את ירושלים רואים רק בתמונות, המסגרת הצבאית לא נוראית אם יודעים איך להתנהל בתוכה ולהמציא את כל המסמכים בזמן, מחשבה על הפקקים באיילון מעוררת בך בחילה ומלאי התבלינים הולך ונגמר.

אבל אתה כבר לגמרי בתוך המסלול. יותר חייל מאזרח. ישראלי, ברור, אבל גם את השטיקים ההולנדיים אתה כבר מכיר.

את המתגייסים החדשים אתה מקבל בחום ומאור פנים, אבל גם עם קורטוב של חיוך פטרוני. הרי אתה כבר היית פה בפורים ובפסח, עברת פה חורף וקרח ואפילו חגגת יומולדת בכיתה, שזה שווה ערך למטווח לילה בלי אטמי אזניים. כבר התגברת על חמשת הפחים בחצר, ננזפת על ידי הולנדי עצבני בתור, התעסקת עם רשויות המס והוזמנת לפגישה בביה"ס.

אתה פז"מניק, הם עדיין טירונים.

יש פה מש"קיות ת"ש שמבינות בזכויות סוציאליות, מש"קיות חינוך שמפיקות אירועים חברתיים, קציני תחזוקה ורכב שמהם כל הישראלים קונים מכוניות יד שניה, קציני בינוי שמייעצים לכולם בענייני נדל"ן, מש"קי דת (הם דווקא נחמדים הדוסים האלה), ורב צבאי אחד, זה השליח של בני עקיבא.

דווקא נראה נחמד הבסיס הזה. ירוק, נעים. שקט.

אפילו עיתון יש פה, 'דאצ'טאון במחנה', מספרים שם על יחידות מיוחדות ומוסרים ד"שים. ויש פה גם מלא תצפיתניות ומנתחות התנהגות, זה מקצוע מבוקש במיוחד.

יש פה כאלה שלומדים הולנדית למתקדמים, לעברית שלהם כבר יש מבטא מקומי. אלה בדרך לקורס קצינים ואחריו לרוב יחתמו על קבע שני ושלישי.

יש פה גם נגדים, הם פה כבר חמש עשרה שנה, סך הכל התנאים פה אחלה והפנסיה הצבאית מעולה, משכורת שלוש עשרה וגילומי חופשה עושים את העבודה. ובכלל, הצבא זה החיים שלהם, הולנד זה הבית. הם שכחו איך נראית האזרחות, כבר לא זוכרים אף שם של מסעדה בתל אביב, מגיעים לארץ פעם בשנה-שנתיים, תמיד שמחים לחזור לבסיס ולא סגורים למי להצביע באירוויזיון.

אם זיהיתם את עצמכם באחד התיאורים הנ"ל, זה כנראה צירוף מקרים. התכוונתי בכלל למישהו אחר. ובכל מקרה איחלתי לחייל בהצלחה.

מדי פעם בימים הקפואים, אנחנו מדמיינים איך זה יהיה כשכולנו נשתחרר ונפגש באזרחות, בארץ. זה יהיה על האש כיפי במיוחד, כי אלה החברים מהצבא, אלה שאכלת איתם חרא בשמירות בטירונות ובכית מגעגועים לחברה בבית. אלה החברים שיודעים בדיוק מה זה אומר – להתגייס לרילוקיישן, איתם נצחק על המ"כית ההולנדית הסתומה ממחלקה שלוש, על המרחק והקור והמימוש העצמי ועל ההיא שנפלה לתעלה ליד הבית.

פתאום פה, בצבא, אנשים הופכים למשהו אחר. החבר׳ה מהתיכון זוכרים אותך כך או אחרת, אבל הצבא מאפשר להיות משהו שונה לגמרי, ולא מאמינים עליך. רחוק מהחברים שמכירים אותך כל החיים, רחוק מהמשפחה שיודעת בדיוק מה לחשוב עליך, פה אתה מתחיל מחדש, וכל העתיד פתוח. אם רק תרצה, תוכל אפילו להיות חניך מצטיין, מ"פ, מאמן כושר אישי, טבח, מפיק, צלם או מג"ד. אז מה אם בקושי יש לך בגרות.

פה פוגשים אנשים שבאזרחות כנראה לא היית פוגש, כי ככה זה בצבא. אומרים שזו חוויה לכל החיים, אומרים שזה מחשל.

אבל לפעמים, אני רק רוצה לצאת מהבסיס הזה, לעלות על האוטובוס בתחנה המרכזית בבאר שבע בטיסה הכי זולה וקרובה של איזי ג'ט, ולנסוע נסיעה ארוכה ארוכה. לשבת לבד ליד החלון ולחלום.

איך אגיע הביתה, מזיעה ועצבנית מהחום הישראלי, איך אעלה במדרגות, אפתח את הדלת ואזרוק את התיק. בבת אחת אשיל מעצמי את הטירונות של החודשים האחרונים ואיתם את הסדר, את הנימוס ואת הפרצופים, את הקור והניכור והפקודות, את הלו"ז והכללים והמימוש העצמי. ומהמטבח יכו באפי הגעגועים, השירים בגלגל'צ בשישי בבוקר וריח הקציצות של אמא.

 

יולי מלכא

אני יולי, ירושלמית במקור ומאמסטרדם כעת, בעקבות יובל- הרילוקיישן האקדמי שלנו, ואמא לארבעה.
כותבת, ומדריכה סיורים בעקבות הסיפור היהודי באמסטרדם.
מוזמנים לבקר בדף שלי "אמסטרדם- הסיפור היהודי, סיורים עם יולי"

  • Avatar
    תמר
    23/05/2019 at 22:46

    כתיבה נהדרת, כתמיד!! כטירונית טרייה יחסית (פז״מ של חודשיים זה כבר לא לגמרי ירוקה נכון?), בכיתי בתיאור גלגל״צ וריח הקציצות 🙁

    • יולי
      יולי
      02/06/2019 at 00:03

      תודה תמר! חודשיים זה פז"ם…

      גם אני, מתגעגעת לגלגל"צ והקציצות!

  • Avatar
    ערן
    24/05/2019 at 07:01

    כתיבה נהדרת.
    אכן יש כאן הכל מהכל.
    סדירניקים, אנשי קבע ואפילו מילואימניקים.
    אני, בתור איש קבע מזדקן, ממליץ לסדירניקים להזדכות על הציוד בתום השרות ולחזור לאזרחות.
    מי שהולנד תחסר לו יוכל לחזור אליה למילואים( פעם או יותר בשנה בהתאם לתפקיד).
    בהצלחה ושרות מהנה
    סמ"ר ערן מאור

    • יולי
      יולי
      02/06/2019 at 00:05

      תודה ערן!

      תודה על ההמלצה, נשמע שיש לך הרבה ניסיון צבאי.

      מילואים בהולנד נשמע לי כמו אחלה סידור.

      יולי

  • רחלי
    רחלי
    24/05/2019 at 10:57

    תיזהרי כי הטירונות הזאת ממכרת. בסוף עוד תהיי נגדית 😉

    • יולי
      יולי
      02/06/2019 at 00:06

      רחלי, אני לא יכולה.
      אין לי תקן בשלישות 😉

  • Avatar
    ענבל
    24/05/2019 at 13:51

    נהדר!!! אפשר להוסיף קטגוריה של חייל בודד- אלו שהגיעו כסטודנטים, לגמרי לבד ופגשו חיילים בודדים מכל העולם. שאומצו על ידי משפחה פה, או אימצו להם משפחה, וחלקם גם התאהבו ויצא שנשארו…

    • יולי
      יולי
      02/06/2019 at 00:07

      נכון!

      זו קטגוריה חשובה מאוד.

  • Avatar
    יהודית
    30/05/2019 at 16:56

    מה פתאום בוכה, זו האלרגיה מדמיעה אותי.

    דווקא אחרי הטור הקודם שבו שידרת כמה את נהנית! מחכים לכם בשכונה!

    • יולי
      יולי
      02/06/2019 at 00:09

      אוח האלרגיה…
      סה"כ לא מתלוננים פה, רק מתגעגעים!

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.