סיפור שמתחיל בשיער אפור, ונגמר במסור

כתבו: אנאבל שמר ואפרת גומא

פגישה על כוס יין של שתיים מהכותבות שלנו, אנאבל שמר ואפרת גומא, הובילה לשיחה מרתקת בנושא נשיות.

נכנסנו למסעדה אחרי ריצה מתחנת הרכבת ברוחות ובגשם של הסתיו, שלא לומר החורף הקרב. התיישבנו עם כוס יין ליד חלון הפונה אל הרחוב. שתינו התנשמנו קצת ובהינו – אני בתפריט והיא בחלל המסעדה.

"שמת לב שיש פה – שבע, לא, וואו, שמונה!"

"שמונה מה?"

"נשים עם שיער לבן."

"תשע. אם כוללים את זאת עם השיער הלבן-סגול."

"אני אוהבת שזה מחזה רווח בהולנד. בישראל, נשים שלא מרגישות צורך להתנצל על הלוק המבוגר שלהן צריכות קבוצות תמיכה. בזכות הרילוקיישן אני רואה בבירור את ההבדלים בין התרבויות, בכל מה שקשור לנוכחות נשית במרחב הציבורי."

"מה חוץ מזה שלא צריך לצבוע את השיער?"

"יש משהו בעמידה של נשים הולנדיות, בצורת ההליכה, בדיבור, באיך שהן נושאות את עצמן. משהו כזה לא מתנצל."

"נכון. אבל זה קשור גם לגודל. לפעמים הוא כן קובע. נשים מעל 180 ס"מ זה משהו שקשה לעין הישראלית להתרגל אליו, בטח כשזה בא עם כתפיים רחבות. את יודעת כמה פעמים יצא לי לבהות במישהי ולחשוב שהיא הייתה יכולה להכניס אותי לירך?"

השתעשעתי באימג' שלה מקופלת בתוך ירך של איזו הולנדית.

אולי יעניין אותך גם:

4 נשים משלנו שעשו את זה פה בהולנד 
על אושר הולנדי ודעה קדומה 
מתחת לבלטות של השכן ההולנדי

מה בדיוק ביקשו ממך להביא?

"זה לא רק הגודל" אמרתי. "כלומר, ברור שהוא משחק תפקיד, אבל ההולנדיות גם לא מתנצלות על נוכחות מינית. המון דברים במרחב הציבורי ההולנדי חושפים לי את השמרנות הישראלית. נגיד, אין פה בעיה עם פרסום חוצות שחושף, לא עלינו, חלקי גוף נשיים. ונשים שמתלבשות בצורה שבישראל הייתה מתייגת אותן כשרמוטות, פה לא ממש גורמת למישהו להניד עפעף."

כאילו כדי לאשר, התיישבה בשולחן שלידנו מישהי עם מיני קצרצר, נעלי עקב וחולצה שמבליטה חזה שופע. לכסנתי מבט לבדוק אם גם אצלה קפצה לראש המילה 'פרחה'. כי אצלי היא קפצה. שנים של שמרנות ישראלית עשו את שלהן. באסה.

היא קטעה את מחשבותיי – "אני אוהבת שאפשר פה גם הפוך. את יכולה להסתובב עם חולצה רחבה, שיערות בבית השחי ושיער קצר, וזה לא בהכרח מעיד עלייך שאת לסבית. גם אצל גברים אגב, נדמה לי שיש פחות שימוש בהופעה חיצונית לתיוג אנשים. ובכלל, גם פחות דיבור על נשיות וגבריות, לא?"

"נכון! עדיין לא ברור לי מה נכנס תחת הגדרת 'נשיות' בהולנד, או אם זה בכלל נושא כאן. מה שכן ברור לי זה שאת יכולה אבל לא חייבת להיראות 'נשית', ושמותר לך להתלבש 'סקסי', אבל גם להיות 'סקסית' במכנסי עבודה."

"אם כבר הזכרת מכנסי עבודה, שמעי סיפור. לפני חודשיים חברה אמרה לי שמחפשים אנשים לעבודה בפסטיבל צילום, להקים תערוכות וכאלה."

"וואו, נשמע כיף, אמנותי!"

"בפועל מדובר בסחיבת קורות עץ, בניית קירות, שפכטל, צבע, הובלה, טעינה, פריקה… בקיצור, 'עבודה של גברים'. אז לאור זה שאני גם אישה, גם קטנה וגם זרה, לא חשבתי שיש לי סיכוי להתקבל."

"ואני מבינה שהתבדית אם את מספרת לי על זה."

"לא רק שהתבדיתי, ביום הראשון לעבודה הופתעתי לגלות שמספר הגברים והנשים בצוות שווה. גם חלוקת העבודה הפנימית התבצעה לפי הניסיון וההעדפות של כולם. נגיד, אחד הנפילים ההולנדים נשאר במרתף להדפיס תמונות בעוד שה-160 ס"מ שלי הצטרפו לצוות הבנייה."

"וואו, ואיך זה היה?"

"בהתחלה הייתי קצת בשוק, אני מודה. למדתי להכיר את תסמונת המתחזה מקרוב, ורק חיכיתי שיבינו איזו טעות הם עשו ויפטרו אותי. אבל זה לא קרה. גם בצוות הטכני שעבד על אלקטרוניקה הארדקור היו לא מעט נשים."

"מעניין. את יודעת כמה פעמים נכנסתי בארץ לחנות לחומרי בניין וההסבר של מה אני צריכה נקטע על-ידי 'רגע, מה בדיוק ביקשו ממך להביא?' בהולנד זה כנראה לא היה קורה, אה?"

"נכון… רגע, פה את לא נכנסת לחנויות לחומרי בניין?"

"זהו, שפחות. גם כי אני כבר לא עוסקת בעיצוב, אבל גם בגלל שעברתי לגור עם… ובכן, גבר".

"אני מריחה פה וידוי…"

עבודה של גברים?

 

אליה וקוץ בה

"הנה זה בא: כשעברתי לגור עם גבר שחררתי את עצמי, בהקלה שקצת ניסיתי להסתיר, מתפקיד אשת התחזוקה של הבית. קודם, כשהייתי משק בית של אדם אחד היה ברור לי שזה התפקיד שלי, גם אם אני אישה. אאוטסורסינג שקלתי רק במקרי קצה. אבל היום, המממ… קצת לא נעים להודות, אבל בכל מה שקשור לעניינים טכניים, די בכיף פיניתי לבן הזוג שלי את המושב ליד ההגה. כמטאפורה. בעצם לא רק. הוא בדרך כלל זה שנוהג במכונית המשותפת שלנו."

"ברור. הרי לנהוג – כידוע – זו פעולה 'גברית'. זה מצחיק, בעבודה אני הרבה פעמים הנהגת של הצוות. לרוב החבר'ה אין רישיון, ומאלה שיש להם, מעטים מרגישים בנוח לנהוג בוואן. כשהם שאלו אמרתי שאין לי בעיה, אלא שאז הגעתי לחברת ההשכרה ונחרדתי למראה ה…משאית! אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כמו שאומרים, הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה, הספינה כבר הפליגה, ואני מצאתי את עצמי נוהגת משאית בגובה שלושה מטר בסמטאות העיר העתיקה של חרונינגן. אגב, גם כשהסעתי את החבר'ה בטרנזיט, אף אחד לא הס(ג)ביר לי איך לנהוג. זה היה ממש מרענן."

"וואו, זה מזכיר לי שהתקשרתי פעם לדווח שפרצו לי לרכב שכור בארץ. הנציג של חברת ההשכרה שאל אותי בלי להתבלבל: 'יש גבר לידך? כי אני צריך שתפתחי את מכסה המנוע'."

זאת-שבארץ-הייתה-מתויגת-כ'פרחה' פשטה את המעיל, והמלצר תלה אותו על הקולב שבפתח המסעדה. אולי זה חלק מהגדרת התפקיד שלו. לי, בכל אופן, מהצד, זו נראתה מחווה גברית.

ג'נטלמניות ים תיכונית

"האמת שלפעמים אני מתגעגעת קצת לג'נטלמניות הים-תיכונית," אמרתי, מהורהרת. "לזה שעוזר להרים משהו כבד, להוא שמציע לסחוב לי, למשוך לי, לחתוך לי, להחנות לי. כן, זה מקטין. אבל לפעמים זה גם נחמד, מפנק. תכלס להרים משאות כבדים זה לא אחד מתחביביי (וגם עלול להזיק לרצפת האגן!), ואני לא באמת נמדדת לפי מורכבות החנייה שנכנסתי אליה. כשאני מצליחה להתעלם מכך שמחווה מסוימת הוצעה לי רק כי אני אישה, לפעמים נחמד להישען אחורה ופשוט לשחרר קצת."

"נכון. אבל הפינוק הזה הוא אליה וקוץ בה. בהתחלה את עושה בעצמך. אחר כך את מבינה שאין צורך, יש מי שיעשה בשבילך, וזה נעים לשניכם, אז את מפסיקה. וכשלעולם לא צריך לעשות משהו שמאתגר פיזית או טכנית, אין צורך לפתח שרירים או כישורים. ואז את משלימה עם זה שאת לא יכולה. בסוף התהליך את כבר מאמינה שגם לו היית רוצה, כנראה לא היית מסוגלת."

אויש, היא ממש צודקת. אני באמת מטפחת אצלי הרגשת אי-מסוגלות. ואחר-כך מתלוננת על תרבות סקסיסטית וחברה פטריארכלית ואי-שוויונית. כדאי לשים לזה סוף. ומיד. זהו, אני לוקחת בחזרה את המושכות לידיים וחוזרת לעשות דברים בבית. טוב, אולי אחרי שסאגת הסיפון המטפטף בכיור האמבטיה תסתיים. ואחרי שהציר של הדלת של ארון המטבח יסכים סוף-סוף לחזור למקום. אחרי זה – בטוח.

בקרוב אני חוזרת לעשות דברים בבית, מקור: Depositphotos

 

מאיפה מתחילים? כלומר, מתחילות

"מזמן לא עשיתי איזושהי עבודת תחזוקה בבית", המשכתי בווידוי. "ועדיין, חשוב לי לקרוא למקדחה 'שלנו' ולא 'שלו'. אפילו שאני לא זוכרת מתי השתמשתי בה בפעם האחרונה. גם לשפה יש משמעות בעיניי", ניסיתי להציל משהו מהכבוד שאבד לי בעיני עצמי.

"אני דווקא התחלתי בהולנד להשתמש יותר במקדחה, את יודעת?"

"באמת? למה?"

"אני נשואה לנגר, שהוא גם סוג של מקגייוור, אז בהתחלה בכלל לא נראה לי רלוונטי להשוות את עצמי אליו. אבל עם הזמן, המגורים עם מישהו שיודע לעשות הכל – וגם עושה דברים כל הזמן, גרמו לי להתחיל לשאול את עצמי What the fuck. פתאום זה נראה לי מגוחך. הרגשתי כמו ילדה! התעורר בי צורך ללמוד לפחות כמה דברים בסיסיים, וביקשתי ממנו ללמד אותי. ככה הפכתי מבחורה אורבנית שצריכה להזמין מישהו כדי לתלות לה מראה, לאמזונה שכורתת עצים כדי שתיכנס יותר שמש הביתה. אפילו קיבלתי במתנה מסור חשמלי שמתאים במיוחד לידיים הקטנות שלי."

"די! לכרות עצים זה כבר ממש ליגה אחרת."

"נכון, לפני הולנד זה בחיים לא היה קורה. אבל זה לא רק הוא, זו כל הסביבה שלי. במתחם שבו אנחנו גרים, השכנים עצמאיים ו-handy ברמות קיצוניות. כל אחד צריך לדאוג לעצמו לגז, עץ להסקה, סידור לביוב, השתלטות על הצומח, בנייה… התחזוקה לא נגמרת. בין השכנים יש לפחות ארבע נשים שגרות לבד ועושות את כל זה בעצמן. התובנה שאני אפילו לא יכולה להחליף בלון גז לבד ממש נתנה לי סטירת לחי."

אם לסבתא היו גלגלים

ברחוב שנשקף אלינו מחלון המסעדה, סטודנטים העבירו דירה על אופניים. על זוג אופניים אחד ספרתי כיסא, מנורה, כוננית ספרים וארגז בירות. הרוכבת הייתה, במקרה, אישה.

"כן, זה קרה לי גם. עם האופניים", נזכרתי. "פה, לתקן בעצמךְ את האופניים זה הכי רגיל, ולי, כשנתקעו האופניים, לא היה מושג מאיפה להתחיל. ובכלל, זה לא רק המין, זה גם הגיל. ממשיכים לנסוע על אופניים גם כשאת כבר סבתא בת שמונים".

"בישראל זה פשוט לא בסיסטם. לא סתם אומרים בארץ 'אם לסבתא היו גלגלים'…"

הצחוק הרם שלנו גרר את מבטיהן של לבן-סגול וחברתה הברונטית. הן חייכו אלינו והמשיכו בשיחתן.

מי יילחם בלבנון?

"נדמה לי שבארץ יש מן שילוב מנצח בין פינוק לשוביניזם. גברים צריכים להיות חזקים, כי 'אם אנחנו ככה נתפנק, מי יילחם בלבנון?'. הבעת צורך או חולשה פוגעת בגבריות. הנשיות, כתמונת ראי, רק מתעצמת מההזדקקות. כלומר, חוסר היכולת שלי לתקוע בורג בקיר רק מחזק את ה'נשיות' שלי, בגרסתה הישראלית. אז בכל פעם שאני לא מצליחה לפתוח צנצנת ומבקשת עזרה מגבר, הוא מרגיש הרבה יותר גבר, אני מרגישה הרבה יותר אישה, ושנינו מרגישים הכי סטרייטים."

"נכון. מדהים איזה סיפוק מקבלים מלקפל את עצמנו לתוך איזו תבנית…"

חזרנו לבהות עוד קצת. אני בתפריט והיא בחלל המסעדה.

"הקטע הטוב הוא שאפשר להחליף תבניות. אם אנחנו ערות לזה, אנחנו יכולות לאפשר לסביבה לשנות את התפיסה שלנו את עצמנו, כנשים. עד כדי כך שנשכח שפעם היינו אחרת! זה בדיוק מה שקרה לי עם העבודה הזו. שבועיים אחרי, כשחברה (לא הולנדית) שאלה אותי: 'את בטוחה שאנחנו, הבנות, יכולות להרים את זה?' כבר הסתכלתי עליה במבט של 'את רצינית?!'"

 

לכל הכתבות של אנאבל

לכל הכתבות של אפרת 

 

אוהבת להידחק ברווח שבין הפעולה הזאת לפעולה הבאה, בין המשפט הזה למשפט הבא, בין החפץ שהנחנו לחפץ שלקחנו. דוקטורנטית במדעי החברה. בעבר היתה (בין היתר) מעצבת תעשייתית וגם מורה. גרה בוואחנינגן שבמרכז הולנד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.