יש על מי לסמוך בהולנד

רוכבת על אופניי, בדרך לעבודה. עד לפני שנה – כשהעולם היה יותר פיזי ופחות וירטואלי – הדרך הזו יכלה להיקרא "הדרך היום-יומית שלי לעבודה". תיכף הפניה שמאלה. אני מרימה את היד כדי לסמן שאני עוברת לצד של הנתיב, מתחילה להיצמד לשמאל ואז… רגע, ממתי אני לא מפנה מבט לאחור לפני ש"חותכת" את נתיב האופניים?

הרי בארץ, הריטואל אחר לגמרי. אם כבר עולים על אופניים כדי להגיע לעבודה (אם יש כזאת), ואם כבר נוסעים בנתיב לאופניים (אם יש כזה), ואם כבר מאותתים (אם זוכרים שיש דבר כזה) – אין מצב שזזים לרוחב הנתיב בלי לוודא שמי שנמצא מאחורה אכן זורם עם זה. כי בארץ שולחים מסר – "אני מתכנן לפנות שמאלה" – ואז מוודאים שהמסר הגיע ושאכן אפשר להוציא את תוכנית הפנייה לפועל.

בהולנד, לעומת זאת, פשוט שולחים מסר בצורת הנפת היד. וזהו.

אולי זה קשור לתרבות האופניים המפותחת, שבזכותה לרכב על אופניים זה דבר כל-כך שגרתי, עד שהוא מסתדר מעצמו. אז כמו שלא חושבים פעמיים כשזזים לרוחב המדרכה, כי זה לא ממש מסוכן "לחתוך" מישהו שצועד מאחור, כך גם לא צריך לבצע יותר מידי פעולות לפני שזזים שמאלה בנתיב האופניים.

אולי יעניין אותך גם:

מזיעה בעברית בסאונה הולנדית
ילדים מבשלים – גרסה עדכנית
ריקוד משותף: ליאת ואנט מתחברות על הבמה
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון

אבל זה לא רק זה. לדעתי, בהולנד, לצד התרבות המפותחת של רכיבה על אופניים, יש דבר נוסף שיותר מפותח פה. אמון. אמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה ובאנשים שאנחנו בקשר איתם וגם אמון שאנחנו נותנים באנשים אחרים, שלרוב זרים לנו.

אמון באחרים שזור בכל-כך הרבה פעולות שאנו עושים ביום-יום, עד שאנחנו לעתים קרובות לוקחים אותו כמובן מאליו. הרי לא היינו יכולים לחצות כביש כדי לקנות קרואסון במאפיה ממול אם לא היה לנו אמון במי שאחראי על כך שהמכוניות בכביש לא ידרסו אותנו ושהקרואסון שנקנה לא יהיה מורעל. מדובר על רשימה די ארוכה של אנשים: יצרני מכוניות ומשווקיהן, מתכנני כבישים ובוניהם, נהגי מכוניות, יצרני קרואסונים, מוכרים במאפיה, ועוד ועוד.

אמון באחרים שזור בכל-כך הרבה פעולות שאנו עושים ביום-יום, עד שאנחנו לרוב שמים לב אליו רק כשהוא מופר. קצת כמו הכלי שכתב עליו הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Heidegger, 1889-1976), הכלי שאנחנו לא שמים לב אליו כשמשתמשים בו והוא עובד כמו שצריך (חשבו לרגע על המכשיר שאתם משתמשים בו לקריאת שורות אלו) אבל מאוד שמים לב אליו כשמשתמשים בו והוא עושה בעיות. כך, גם אירועים בהם אמון מופר בצורה בוטה (ולעתים קרובות טראגית, כמו במקרה של דריסה מכוונת) תופסים את תשומת ליבנו. אם הכל בסדר – חצינו כביש, שילמנו, נגסנו, לעסנו ונשארנו בחיים – כנראה שלא נחשוב על האמון שהיה כרוך בביצוע כל הפעולות הללו.

אז לרוב אנחנו לא שמים לב לאמון שכרוך בביצוע פעולות יום-יומיות, עד ש… היום-יום משתנה. שזה בדיוק מה שקורה שעוברים מבית פרטי לרב-קומות, משכונה במזרח לשכונה במערב, מהעיר אל הכפר, או ממדינה אחת למדינה אחרת.

אחרי שעברתי אני ממדינה למדינה, גיליתי רמת אמון אחרת, שאני לא רגילה אליה. זה זימן לי הפתעות נעימות. כי נעים לי לחזור לגינה הציבורית ארבעה ימים אחרי ששכחתי שם אופניים של ילד, ולגלות שהם עדיין שם. ונעים לי להגיע לדוכן פירות שאינו מאויש, להשאיר כסף בקופסה שהונחה שם, לקחת עודף, וללכת. ונעים לי לדעת שאם יודיעו לי שאני אמורה להיות בבידוד, לא יבקשו ממני לספק כתובת ולא יתקשרו אלי – ובוודאי שלא ישלחו שוטר – כדי לוודא שאני באמת מקפידה להתבודד.

וזה לא שלנו, כישראלים, יש ציון 'נכשל' בכל מה שקשור באמון. יש סוג מסוים של אמון שבהקשר אליו אנחנו מפגינים יכולות מרשימות ויכולים לספק השראה. בזכותו, נעים לנחות בחו"ל במקום זר ולהרגיש שהעובדה שמישהו חיבר אותך לכמה ישראלים שגרים בו גורמת לאיזשהו שקט ומרככת את הרגשת הזרות. ונעים להרגיש קהילתיות בקבוצת פייסבוק שהדבר היחיד שמאחד אותה הוא העובדה שהיא מורכבת מישראלים שלא חיים כרגע בישראל. ונעים להרגיש בנוח לבקש טובה ממישהו וגם לסמוך עליו שהטובה תיעשה, למרות שתכלס מדובר בזר שלא יודעים עליו הרבה, מלבד העובדה שהוא גר בישראל.

אבל בעוד שלא נאכזב ישראלי (שבמעומעם אנחנו זוכרים את שמו) שסומך עלינו שנעביר איזה מסמך לאחותו שגרה באמסטרדם אם אנחנו במקרה נמצאים ליד הבית שלה, אנחנו עשויים שלא להקפיד במדויק על הנחיות הבידוד שחלות עלינו כשלמשל, אנחנו חוצים גבול בין מדינות. וזה לא בהכרח בגלל שאנחנו מצפצפים על החוק הכתוב אבל לוקחים מאוד ברצינות חוקים שאינם כתובים. זה יכול להיות פשוט בגלל שאנחנו לא רגילים שסומכים עלינו, בהקשר מסוים.

כדאי לשים לב לאמון שנותנים בנו ושאינו מוכר לנו. גם בגלל שזה יכול לגרום לנו להתפעל מדברים יום-יומיים, אבל גם בגלל שאמון "חדש" שכזה עלול להיות מופר ביתר קלות. ואמון הוא דבר שברירי שדורש תחזוקה יום-יומית שמתקיימת כאשר אותם יחידים שסומכים עליהם מצדיקים, פעם אחר פעם, את הקרדיט שניתן להם. אז הי, בואו נתרום לתחזוקה השוטפת. אם מישהו סומך עלינו – בין אם הקרדיט שהוא נותן לנו מוצדק ובין אם לא – בואו נשתדל לשים לזה לב, לעמוד בציפיות, ולהימנע מלהוכיח לו שהוא טועה.

ואני, אחרי שפניתי שמאלה, הגעתי לעבודה. המקום שומם, אין נפש חיה. מצאתי את המפתח בדיוק במקום שבו המזכירה אמרה שתשאיר לי אותו. אספתי צרכי-משרד למיניהם והוספתי אותם לרשימה המשותפת של צרכי-משרד שנלקחו הביתה. נעלתי, החזרתי את המפתח למחבוא וחשבתי: כיף שאנחנו סומכים אחד על השני, גם בעולם שהוא יותר וירטואלי ופחות פיזי מזה שהיה לפני כשנה. הלוואי שתמיד נרגיש שאנחנו יכולים לתת אמון באנשים. אמן.

לכל הכתבות של אפרת

הדפסה