הסבתא הגיבורה שלי

מיכל וולף צבי לא ידעה כמעט כלום על תפקידה של סבתא רוזה, הגננת המסורה, בתנועת ההתנגדות הקומוניסטית לכיבוש הנאצי של הולנד. יחד עם התלמידים בבית הספר הקרוי על שמה באמסטרדם, היא לומדת להכיר אותה מחדש, גם בזכות הפרויקט "בשכונה שלי", שאותו מנהלת שירלי. עכשיו היא לומדת איך להיות החוט המקשר בין העבר לעתיד ובין ישראל להולנד.

לכתבה מתורגמת להולנדית: Oma Rosa, mijn persoonlijke held

הווה – בין החללים

מיכל ומשפחתה על רקע הקיר של סבתא רוזה, באירוע שנערך לכבוד יום הולדתה של רוזה, 2019

נקישה עדינה בדלת, חיוך חם וסקרן ועיניים קורנות וכן, יש לה גם ספר ביד, ספר שנראה כמו עבודת מחקר על ארכיטקטורה אבל בעצם מספר עליה, על כולנו. כך נפגשתי לראשונה עם מיכל וולף צבי ולא ידענו שתינו עד כמה היריעה רחבה, ועד כמה הסיפור שלה ושל משפחתה נוגע כמעט בכל אחד ואחת מאיתנו, קשור באירועי העבר המשפיעים ומשתלבים באירועי ההווה ברגישות ובעוצמה גם יחד.

"סבתא שלי גיבורה", סיפרה לי מיכל, 38, ואין זו אמירה סובייקטיבית, של נכדה מעריצה, אלא כזו שקיבלה גושפנקא רשמית מממלכת הולנד, שהונצחה באופן מיוחד, כזו שמאות תלמידים רואים לנגד עיניהם מדי יום, בבית הספר הקרוי על שמה, בית הספר OBS Rosa Boekdrukker פה באמסטרדם.

"בשבוע שעבר היה יום הולדת לסבתא שלי", ממשיכה מיכל, "היה טקס מאוד מרגש בבית הספר. היינו כולנו, אני, בעלי ושלוש הבנות שלנו. כשאני רואה את בית הספר עולות בי מחשבות רבות ויש לי צמרמורת. כל הילדים והילדות בבית הספר על שם סבתי, הם חופשיים ואין צורך בשמירה והגנה עליהם, והילדות שלי לומדות בבית ספר יהודי, בחיידר. לפני 80 שנה סבתא שלי הייתה גיבורה בהולנד, ואנחנו עכשיו, עדיין צריכים להגן על עצמנו כאן. זו תחושה שמלווה אותי".

ילדותה ושנות נעוריה של מיכל, בת 38, עברו במושב בבית שומר מסורת, פתוח ומאפשר, בת רביעית מתוך ארבעה ילדים, במשפחה חמה ואוהבת. כמו במשפחות רבות שהקימו ניצולי שואה, גם אצל מיכל לא דיברו הרבה על מה שקרה באירופה, על קורות סבתה מצד אביה. "ידענו שאבא מטפל בעניינים שקשורים בסבתא בהולנד. סבתא לא סיפרה הרבה, ידעתי מעט פרטים".

אני שואלת היכן מתחילים. מבטה נותן את התשובה, כדאי שנתחיל עם מה שאיתנו עכשיו, עם הספר. "זו עבודת הגמר שלי בלימודי ארכיטקטורה בהולנד ושמה In between spaces. זאת אני, אני אין ביטווין ספייסס. גדלתי בבית מסורתי, להורים יקים, במושב בית יצחק שבעמק חפר, וכיום אני דתייה, גרה באמסטלפיין עם בעלי ובנותינו. אני מרגישה בהמון מקומות. כל הנקודות שלי מתחברות יחד".

"העבודה עוסקת בחללים אבודים בעיר, שהם בעצם הכי חשובים לדעתי, מכיוון שהם החומר המקשר בין הדברים, הם הדבק המחבר בין מקום למקום בעיר. הם החשובים. לא הבניינים, אלא מה שביניהם. אם ניתן הארה במקומות הללו ואת הדגש הנכון כולנו נהנה מהם. מאד חשוב לדעתי לתת משמעות לחללים שבין הבניינים, כדי שהם לא יהיו אבודים. חללים בין בניינים נוצרו במקור עבור האנשים שמשתמשים בהם, הם המעברים שאנו הולכים בהם והם מחברים אותנו ממקום למקום. המקומות הללו מחברים אותנו".

מיכל מרגישה שמשהו בה הוא גם החלל שמקשר בין מקום למקום, היא נוטלת על עצמה את תפקיד המקשרת, בין חילונים לדתיים, בין הולנד לישראל, בין עבר להווה ועתיד בסיפור המשפחתי שלה.

אולי יעניין אותך גם:

״היהודים לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד״, עדותו של אברהם רות
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד  
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

עבר – "האופוזיציה הגדולה ביותר"

רוזה נולדה ב-1908 באוסטרובה שעל גבול פולין-גרמניה. בת יחידה אחרי שני בנים. כשהאנטישמיות בפולין גברה, עברה המשפחה לברלין. האבא, ישראל הרמן הירש, פתח מאפייה כשרה. רוזה השלימה את לימודיה התיכוניים בליסאום, למדה הוראה לגיל הרך והייתה לגננת. אבל את עתידה ראתה מעבר לים, בפלשתינה. בתחילת 1930 עלתה רוזה ארצה, כחלוצה בקבוצת חלוצים. הוריה עלו מספר שנים אחריה. דווקא בארץ ישראל מתחיל הקשר ההולנדי של רוזה. היא הכירה בחור הולנדי, ניקו בוקדרוקר, והתחתנה איתו ביפו. אבל, כמו חלוצים רבים, ניקו חלה במלריה ובריאותו הלכה והידרדרה. בשל מצבו החליטו השניים לשוב לאירופה. הם חיו באמסטרדם והצטרפו למפלגה הקומוניסטית ההולנדית, CPN. אך נישואיהם לא צלחו, והשניים נפרדו ב-1939. רוזה שמרה על שם נישואיה, בוקדרוקר.

המאפייה של משפחת הירש הוריה של רוזה

 

לאחר כיבושה של הולנד על ידי גרמניה, הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ופעלה כתנועת התנגדות. ההתנגדות הגיעה לשיאה הפומבי בארגון שביתת פברואר (februari staking) ב-1941, שביתה שהוכרזה בתגובה למעצר המוני של יהודים באמסטרדם ושבה לקחו חלק מאות אלפי פועלים ברחבי הולנד. ביומה השלישי של השביתה דיכאו אותה הנאצים ביד קשה ומנהיגיה נאסרו וחלקם הוצאו להורג. רוזה הייתה אז פעילה בתנועה הקומוניסטית, בביתה נערכו פגישות חשאיות והיא שימשה כאשת קשר בין המחתרת באמסטרדם למנהיגי מחתרת מחוץ לעיר. חודש וחצי לאחר דיכוי השביתה, היא נעצרה. כך כתבה במכתב להוריה לאחר המלחמה, מכתב שנמצא רק אחרי מותה:

"נתתי את כל כוחותיי לשירות במפלגה הקומוניסטית, מכיוון שרציתי לעשות משהו לטובת שיפור החברה שלנו. כשהגרמנים פלשו להולנד הקטנה, הם מנעו מכולנו את החופש ושדדו את חירותנו, וכך הם גם מצאו את האופוזיציה הגדולה ביותר מולם, כאן באמסטרדם… חברות רבות ושירותים ציבוריים רבים בעיר אמסטרדם מחו וניסו לעצור את הרדיפה אחר היהודים וערכו שביתה… המפלגה שלנו ארגנה והכינה את השביתה הזו ולקחנו אחריות מלאה לגביה. חברים רבים מהמפלגה נאסרו, 22 במספר – 20 גברים ושתי נשים, כולל אותי".

רוזה עם חברתה באמסטרדם שלפני המלחמה

תחילה הושמה רוזה בבית המאסר באמסטרדם ואחר כך נלקחה לכלא סכוונינגן הידוע לשמצה. היא וחבריה הובאו לבית המשפט בהאג, שם נערך משפטם בדלתיים סגורות, בסודיות מוחלטת. רוזה סירבה למסור פרטים לגבי ארגון המחתרת, ולבסוף נגזרו עליה עשר שנות מאסר בגרמניה.

רוזה הועברה למקום שהתברר כיוצא דופן. בכלא הנשים באנראט שליד קרפלד אמנם סבלה רעב, אך קיבלה יחס הוגן וזהה לשאר האסירות. עד כדי כך שכאשר בדצמבר 1942 ניתנה הוראה לשלוח את כל היהודים בבתי הכלא בגרמניה למחנות ההשמדה, הסוהרים בכלא החליטו לא לבצע את הפקודה והשאירו את רוזה בכלא יחד עם אסירות יהודיות נוספות. לנוכח התקדמות בעלות הברית ב-1944, פינו הגרמנים את בית הכלא באנראט והעבירו את כל האסירות לדיסלדורף ומשם לזיגנהיים שליד קאסל, שם עבדה רוזה כשנה במפעל. ב-29 במרץ, 1945, ממש מספר שעות לפני שכוחות הצבא האמריקאי הגיעו לזיגנהיים, פונו האסירות במשאיות בקר למחנה הריכוז ברגן בלזן. באפריל נכנס הצבא הבריטי למחנה מוכה הטיפוס, ורוזה שוחררה עם כל שאר האסירות.

חלשה ומותשת, חזרה רוזה לאמסטרדם. חבריה מהמפלגה הקומוניסטית טיפלו בה עד שהחלימה, ולאחר המלחמה עבדה בבית ילדים יהודי בבילטהובן.

שנתיים לאחר סוף המלחמה חזרה רוזה לארץ ישראל ופגשה את הוריה, שאותם לא ראתה במשך 10 שנים. היא החלה לעבוד כמורה גננת בחיפה והכירה את וולף בנימין וולפס ונישאה לו. כעבור שנה, ב-1951, נולד בנם היחיד אברהם אריה, אביה של מיכל.

המשפחה עברה למושב בית יצחק, שם עבדה רוזה כגננת עד ליציאתה לגמלאות. בשנותיה האחרונות התגוררה ב"בית יוליאנה", בית האבות ההולנדי בהרצליה. היא הלכה לעולמה ב-11 בספטמבר 1982. במפלגה הקומוניסטית רוזה זכורה כגיבורה, בשל התנהגותה הבלתי מתפשרת במהלך המשפט והעובדה שלא חשפה פרטים אודות הארגון וחבריו. יש המכנים אותה ז'אן ד'ארק ההולנדית.

עתיד – "סבא וסבתא לא היו מאמינים"

לא רחוק מהבית שבו התגוררה רוזה באמסטרדם, עומד בית הספר על שמה. לא בכדי החליטו משרד החינוך ההולנדי ועיריית אמסטרדם להנציח את האישה האמיצה הזו במוסד חינוכי. העבודה בחינוך ילדים הייתה חוט מקשר במהלך חייה, בפולין, בישראל, בגרמניה ובהולנד. בבית הספר "רוזה ברוקדרוקר" לומדים ילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני ובנות עשרות תרבויות שונות. האווירה בבית הספר נעימה, וכשאני מגיעה לביקור ממתינות נשים רבות בחדר המורים, רובם עם כיסויי ראש איסלאמיים, אימהות לתלמידים ולתלמידות, שהגיעו לשמש כמשגיחות בהפסקת הצהריים.

פתיחת בית הספר ע"ש רוזה ברוקדרוקר באמסטרדם

 

אני פוגשת כאן את שירלי ברנדייס מעמותת In Mijn Buurt ("בשכונה שלי") שעוסקת בהכרת הסביבה שבה אנו גרים, ובחיבור בין תושבים נוכחיים של שכונה מסוימת לבין ההיסטוריה של המקום. שירלי האנרגטית ומלאת המוטיבציה, בעלת חיוך שובה לב, היא אימא לשתי תלמידות בבית הספר, ומורגש שהיא מוכרת ואהובה בבית הספר. "אנחנו מאוד מרוצים מהמקום", היא מספרת, "חיפשנו בית ספר קטן יחסית, עם אווירה נעימה ומאפשרת, וכך הגענו לכאן ב-2009". שירלי היא דור שלישי לניצולי שואה, וכמו במקרה של מיכל, גם הסבים והסבתות שלה מיעטו לדבר על מה שקרה בזמן המלחמה. כיום, שירלי היא זו שמבקשת להנחיל את הנושא לתלמידים ולתלמידות, במסגרת העמותה, שעוסקת לא רק במלחמה ההיא, אלא גם בהיסטוריה של הקולוניאליזם ההולנדי, ובהגירה להולנד בשנות ה-60 וה-70.

מיכל עם שירלי וביתה של שירלי, הלומדת בבית הספר

שירלי, ילידת אמסטרדם, מעבירה שיעורים בנושא מלחמת העולם השנייה וההיסטוריה של תושבים בשכונה. היא מפגישה בין התושבים הקשישים, אלה שהיו ילדים במלחמה, לילדים שלומדים כאן היום. התלמידים מגיעים לבתיהם ושומעים את סיפוריהם. לאחרונה למשל נפגשו התלמידים במסגרת הפרויקט עם אישה בת 90, שהייתה נערה במחנה וסטרבורק ונשלחה על הרכבת האחרונה לאושוויץ. הרעיון הוא ללמוד היסטוריה לא מתוך ספרים, אלה מהחיים עצמם, מהאנשים.

השלב האהוב על שירלי בעבודתה הוא איתור הקשישים. היא נפגשת עם כל אחד מהם ומשוחחת איתם כאילו היו הסבא וסבתא שלה, אלא ששרדו ולא דיברו. כמובן שלא ניתן היה להתעלם מסיפורה של רוזה, שעל שמה נקרא בית הספר, ולכן יצרה שירלי קשר עם מיכל ורתמה אותה גם כן לפרויקט.

ביוזמתה של שירלי, נערך מדי שנה טקס ביום ההולדת של רוזה, בהשתתפות כל התלמידים. גם מנהל המקום, ורנר טילמה, מברך על המיזם ומעודד אותו. בטקס האחרון השתתפו גם מיכל ובני משפחתה. הילדים עצמם לומדים על רוזה וקורותיה לפני יום ההולדת. למשל, הם הכינו עיתון קיר אודותיה. ליסה, תלמידת כיתה ג', ידעה לספר שרוזה "אמיצה וטובה עבור העולם". חברתה אסמה הוסיפה: "אני חושבת שהיא חזקה ולא נכנעת". ואילו ידה בטוחה שהצבע האהוב על רוזה היה צהוב, הצבע שבו צבוע בית הספר.

"בזכות שירלי והעבודה שלה עם הילדים, כולם מכירים את הסיפור של רוזה", מציינת מיכל, שכמו שירלי, מרגישה בבית בבית הספר. המפגש עם שירלי והשהות בבית הספר מרגשים אותה. היא רק מצטערת שאביה, שאליו הייתה כה קרובה ושנפטר לפני שנתיים, לא זכה לראות זאת. "אני בטוחה שסבתא שלי הייתה מאוד גאה", אומרת מיכל.

"אם הסבא הסבתא שלי היו חיים היום והייתי מספרת להם על עבודתי ומה שאני עושה, הם לא היו מאמינים", אומרת שירלי בהתרגשות, "הם היו אומרים לי – אנו רואים שמה שקרה לעולם לא יישכח ושלעולם לא יישכחו האנשים".

כתבה שתלמידה מבית הספר ערכה עבור עיתון בית הספר בנושא רוזה בוקדרוקר

הווה – "אני שייכת להרבה מקומות"

הקשר של מיכל לבית הספר, לשירלי, לחיים בהולנד על רקע העבר המשפחתי, גודש אותה ברגשות ותהיות. לפני כ-16 שנים עברו היא ובן זוגה להולנד. "בהתחלה הרגשתי די בודדה, בהשוואה לקשרים המלאים שהיו לי בארץ. עם המעבר לכאן הרגשתי את החוסר. היום כמובן בנינו קשרים טובים עם חברים ומשפחות, אך עדיין אנו צריכים להמשיך וליצור חיי חברה. אני אדם אקטיבי, אוהבת מאד קשר עם אנשים, אוהבת לטייל, לחוות, להיות באינטראקציה עם הסביבה שלי. אנחנו בקשר עם הרבה משפחות מכל המגזרים. זה מאוד חשוב לי". לאחר כמה שנים החלו לחזור בתשובה כהגדרתה, ועברו ממרכז אמסטרדם לאמסטלפיין. "רצינו שהילדות שלנו יגדלו בסביבה פחות עירונית. הבנות שלנו לומדות בחיידר ואנו בית מאד פתוח, חשוב לי הקשר גם עם אנשים לא דתיים, זה גם אני, זה גם חלק בי".

היא חוזרת לעבודת התזה שלה, in between spaces, למקומה שבין החללים, בין החלל שהותירה סבתה לזה שהותיר אביה, שאליו הייתה קשורה מאוד, לחלל בין ישראל והולנד. "אני רואה את החיבור של התיזה שלי לחיים עצמם, לחיים שלי. אני צריכה להאיר את הדברים המקשרים ומחברים. בהכל אני מרגישה את עצמי באמצע. באמצע של משהו. אני שייכת להרבה מקומות, אני יכולה להאיר דברים, לחבר ולקשר. זה אמנם מצריך הרבה כוחות, אך אני אוהבת זאת, אני אוהבת לערוך את החיבור, חיבורים מקשרים. עם כל הנושא של בית הספר על שם סבתא שלי ועם האובדן של אבא שלי. אני החוט המקשר ואני חייבת לשמור על זה ולצקת בתוך זה משמעות. אני חיה כיום בהולנד עם משפחתי ואני אהיה החוט המקשר ושומר".

צילומים: מיכל מדר-פורת, מיכל וולפס-צבי

לכל הכתבות של מיכל

 

מנחת קבוצות פוקוסינג/התמקדות ומטפלת פרטנית בקליניקה באמסטרדם, בוגרת לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית M.S.W. אוהבת ללמוד ולחקור, חובבת קולנוע, צילום, ציור וריקוד ובעיקר מפגש עם אנשים, שתמיד יוצר משהו מעניין ומרתק.
מאמינה ביכולתו של האדם לדעת את אשר נכון לו, בהצבת מטרות והשגתם, בעיקר על ידי מתן אפשרות, סביבה מתאימה לשימוש בכלים מעשיים.
להיות הכי קרובה לעצמי ולהרגיש טוב עם זה.
חברת מערכת בצוות דאצ'טאון.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.