סליחה, מה השפה?

כשחזרזיר שאל את פו הדוב האם הם יהיו חברים לנצח, באיזו שפה הוא שאל את זה? האם בשפת החזרזירים? בשפת הדובים? אולי בשפה אחרת ששניהם מכירים?

שפה היא הפלטפורמה שעליה מתקיימת התקשורת המילולית שלנו. כששני אנשים שמכירים ומבינים שפה מסוימת משוחחים ביניהם, הם חולקים פלטפורמת תקשורת משותפת. כשאני משוחחת באנגלית עם הולנדי או הולנדית, אנחנו נפגשים במקום ששנינו מכירים ושהוא לא הבית של אף אחד מאיתנו. אולי זה הפארק או הקפה השכונתי. זה יעיל ונוח, במיוחד כשאת הפארק או הקפה הזה כמעט כולם בהולנד מכירים…

אולי יעניין אותך גם:

נפלת מהמדרגות? ביטויים בהולנדית לכבוד יום העברית
לדבר גלויות: נוער, מיניות והדרך ההולנדית
שכחו אותי בבית, לפחות אלמד הולנדית – המלצות לבילוי בחופשה ביתית

אז אנחנו במקום "ניטראלי", לא אצלי ולא אצלו. אבל למעשה, אנחנו גם אצלי וגם אצלו. כי כל אחד מאיתנו יוצק אל תוך אותו מיכל ניטראלי את דפוס השיחה האופייני לו. זה קורה בגלל שבתרבויות שונות, יש דפוסים שונים של שיחה. ומסתבר שזה לא דבר שכל-כך מהר נפטרים ממנו.

לדוגמה, רמת הרגש שנהוג לבטא, ה"התנהגות הרגשית" המקובלת, משתנה מתרבות לתרבות. במזרח התיכון , באופן לא מפתיע, מקובל לבטא יותר רגש בשיחה מאשר בבריטניה או בגרמניה, למשל. כמו שמראה התרשים הבא:

התנהגות רגשית בעת שיחה. מתוך Laroche and Rutherford, 2007*

 

אולי זו הסיבה בגללה כשאני מדברת פה בהולנד והטון, הידיים, והפנים שלי לוקחים חלק פעיל בשיחה ומבטאים רגש, אני לעתים קרובות מרגישה קצת תזזיתית או דרמטית יתר על המידה. לפעמים זה גורם לי להרגיש קצת נבוכה.

גם הזמן שעובר מהרגע בו בן-שיחך סיים לדבר עד לרגע שבו את מתחילה, משתנה בין תרבויות. בצפון אמריקה, למשל, מקובלת פאוזה קטנה, אבל מה שקורה בדרום היבשת קצת יותר דומה לדפוס שאני, בתור ישראלית, מכירה.

העיתוי המקובל של תגובה במהלך שיחה. לא קשה לדמיין איפה נמצאת ישראל.
מתוך Laroche and Rutherford, 2007*

 

אולי בגלל זה כשאני מקשיבה למישהו הולנדי אני אשכרה מתאמצת שלא לקטוע אותו באמצע (כי הבנתי כבר את הפואנטה). וכשאני מדברת עם מישהו הולנדי נדמה לי שהמוח שלי, שמתוך התייעלות נוהג לחסוך לעצמו את המאמץ הכרוך בלבנות משפט שלם מתחילתו ועד סופו, נתפס לא מוכן כשהוא מוצא שהפעם הוא צריך להשלים את העבודה.

אצל בני-שיחי ההולנדים, לעומת זאת, הכל… שטוח. לא רק המדינה. הטון אחיד, הפנים כמעט קפואות, הידיים – אם אין להן משהו חשוב לעשות כמו להחזיק כוס קפה – פשוט נחות. "הרגש אצלנו", אמרה לי פעם מישהי הולנדית ברגע נדיר של רפלקציה קולקטיבית, "הוא משהו שמדובר, לא משהו שנראה. אנחנו אומרים 'אני כועס'. וזהו". ובעודי חושבת שזה קונספט חדשני ומעניין, היא כבר המשיכה – בלי לשנות טון דיבור או הבעת פנים – לנושא השיחה הבא.

כשאני משוחחת עם מישהו באנגלית, זה מרגיש לי שונה מאשר כשאני מתקשרת בעברית. אולי זה בגלל שיותר משאבים מופנים להבנה מלאה ולניסוח משפטים, אבל אולי יש גם ריחוק מסוים ביני לבין השפה שאני משתמשת בה. זה כאילו שבאנגלית אני קצת מישהי אחרת, שטיפה זרה לי. בעברית, לעומת זאת, אני היא השפה והשפה היא אני. לדבר בעברית בשבילי זה כמו ללכת עם חזייה נוחה או עם משקפי ראייה שמתאימים לי – אני פשוט לא חושבת על זה שהיא או הם נמצאים שם.

זה לא שאני לא יכולה להסתדר בלי 'לתקתק עניינים', או לקבל 'פטור' ממשהו או להגיד בהשלמה ש'וואלה' (אחרי שנפל לי האסימון, כמובן). זה פשוט מרגיש יותר בבית. אפילו שהמקור הוא לא תמיד הבית, אלא מדינה ערבית כלשהי או ז'רגון צבאי. אולי זה באמת בגלל הפער בין השפה – אנגלית, במקרה שלי, שאולי מתישהו תוחלף בהולנדית – לבין דפוס השיחה שלי, שמתאים יותר לעברית.

ואולי מנגנונים שונים מופעלים אצלנו כשאנחנו מחליפים שפה? אם גם אתם תהיתם בעניין הזה – איזו סיבה יש לכם שלא? – בוודאי תשמחו לדעת שגם את זה האקדמיה חקרה. מחקר שנערך במדינות שונות, ישראל ביניהן, מצא ששפה עשויה להשפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות ומחליטים החלטות לגביה. ההשערה היא ששפה שאינה שפת האם שלנו מפעילה אצלנו מנגנונים רגשיים שונים מאלו שמופעלים אצלנו כשאנחנו מדברים את שפתנו המקורית. המחקר הזה השתמש בדילמה מוסרית מוכרת ("דילמת הקרונית") כדי לבדוק קשר בין הכרעות מוסריות לבין השפה שמשתמשים בה להצגת הבעיה המוסרית. נמצא בו שהתשובה לשאלה העולה מהדילמה, תלויה במידה מסוימת בשפה בה היא נשאלה! זה כאילו שישאלו אותנו אם לדעתנו זה בסדר להרוג חיה כדי לייצר ממנה בגד. בעברית נענה שלא, מה פתאום, ואילו באנגלית נענה שזה נשמע כמו רעיון טוב. זה אומר שיתכן שהתשובה שקיבל חזרזיר מפו הדוב, כששאל מה ששאל, הושפעה גם מהשפה בה השתמש חזרזיר, וששפה אחרת היתה אולי מובילה לתשובה שונה.

נדמה לי ששפת-האם שלי – עברית – לעולם תהיה השפה של האינטימיות, ההתלהבות יוצאת הדופן, הדרמות, והכעסים. והשפה שאני משתמשת בה ושאינה שפת האם שלי – אנגלית כרגע – תמיד תהיה השפה של הדברים המתוכננים, הפורמאליות, החיצוניות וההישגים. כמו בגד ל'יציאה' ובגד לבית, גם בשפה יש לי סטים שונים בארון. האם אי-פעם אסתובב בבר בטרנינג? או אולי ארבוץ על הספה בחולצה עם כפתורים? עברית, האם תאפשרי לי להרגיש בבית לא רק אצלך, אלא גם בבתים של אחרים?

 

* Laroche, Lionel, and Don Rutherford. Recruiting, retaining and promoting culturally different employees. Routledge, 2007.

לכל הכתבות של אפרת

 

אוהבת להידחק ברווח שבין הפעולה הזאת לפעולה הבאה, בין המשפט הזה למשפט הבא, בין החפץ שהנחנו לחפץ שלקחנו. דוקטורנטית במדעי החברה. בעבר היתה (בין היתר) מעצבת תעשייתית וגם מורה. גרה בוואחנינגן שבמרכז הולנד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.