כותבי דאצ'טאון עפים על עצמם, רוצים גם?

הגיעה העת לסכם את השנה וכותבי דאצ'טאון התכנסו הפעם במתכונת קצת אחרת. את טקס הנבחרים החלפנו בשיח זוגי בין הכותבים, ועל חוויות הכתיבה שלהם תוכלו לקרוא בהמשך.

 

שנת 2021 הייתה שנה מלאה בפעילות במערכת דאצ׳טאון.

למרות שזו היתה שנה של אי וודאות תמידית לגבי מצב הקורונה, הצלחנו לעבוד במרץ ולדבוק במטרות שהצבנו לעצמנו. המשך שיתופי פעולה בין הקהילות, העמקת הקשרים הקיימים והרחבת הנטוורקינג לביסוסו של דאצ׳טאון כגוף תקשורת מוביל בהולנד. כל העת אנו עמלים על פיתוח טכנולוגי, ובהמשך עוד נפתיע גם פה.

בשנה החולפת הקמנו את מיזם ה״אולפן״ ללימודי הולנדית ואנחנו כבר בסמסטר השלישי. פיתחנו את מחלקת החדשות שמגישה לכם באופן רציף את עיקרי החדשות מהולנד ומרחיבה על נושאים רלוונטים ועדכניים.

פרסמנו מדריכים בנושאים שונים, למשל בתחום ההייטק והחינוך, המשכנו לכתוב על השפה והתרבות, קיימנו מפגשי זום של ה״קפה המשפטי״ ומצאנו רגע של נחת בידיעות משמחות ממשחקי היורו. לא שכחנו גם לצחוק באחד באפריל.

בין הסגרים הצלחנו להשחיל מפגש כותבים מעשיר ואנו עוד מתכננים מפגשים רבים ואירועים אמיתיים, אמןבשנה הקרובה. היום, לרגל סוף השנה האזרחית, ביקשנו מהכותבות והכותבים שיראיינו זו את זו ויספרו קצת על עצמם ועל העבודה בדאצ'טאון.

ובנימה אישית, תודה. לכל הכותבות והכותבים וכל העוסקים במלאכת דאצ׳טאון

כולכם מעוררי השראה, ויחד מעשירים את הקהילה הישראלית בהולנד ועוזרים למיזם לגדול.

שלכם,
לימור לוי.
מנהלת מגזין.

 

שלום צוקרמן ומיטל בויום-למל

מיטל: את שלום פגשתי לראשונה בקיץ של 2020 כשהתחלתי באופן רשמי את תפקידי כרכזת כתבים ועורכת בדאצטאון. מאז ועד היום הרבה מים עברו בתעלות הולנד והקשר בינינו הלך והתחזק דרך עבודה משותפת של עריכת טקסטים, כתיבה, וסיעור מוחות.

שלום: כמו כל מי שמכיר את מיטל מהפייסבוק, האינסטגרם, מדאצ'טאון, ומשאר פעילותיה הדיגיטליות חשבתי לעצמי תמיד – לא יתכן שמדובר פה באדם אחד, אלא בקבוצה של נשים אנרגטיות אשר מבשלות, כותבות ומתאמנות ברמה מקצוענית, תחת השם "מיטל בויום למל". מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי, בכנס הכותבים של דאצ'טאון, שמדובר אכן באישה אחת בלבד, בשר ודם, שהיא גם אמא לשניים. כשהביאה עוגה שהכינה בבית, הבנתי שגם תמונות העוגות שהיא מפרסמת ברשתות הן אמיתיות (!) ולא הועתקו והודבקו מאתרים של אחרים.

מדוע בחרנו לכתוב בדאצ'טאון?

מיטל: כבוגרת 5 יחידות ספרות בתיכון ומי שהתחילה את לימודיה באוניברסיטה דווקא בלימודי ספרות עברית, ומשם עברה ללימודי משפטים לתארים נוספים, מילה כתובה, הבעה בכתב ובעל פה, זוהי הדרך שלי לבטא את האני האמיתי שלי. כתיבה, שיחה, עריכה, ראיונות. מי שמכיר אותי יודע שאני מהסוג שלא מסוגל לשתוק, וכך גם כאן.

שלום: אני אותו דבר, רק עם תוספת 'כמעט'. כמעט בחרתי במגמת ספרות בתיכון, וכמעט למדתי ספרות באוניברסיטה וכמעט בחרתי בקריירה של כתיבה. אבל בכל אחת מהצמתים האלה בחרתי משהו אחר והכתיבה נשארה בגדר תחביב וחלום. עכשיו בזכות דאצ'טאון אני מחיה קצת את החלום הזה.

כתבה אהובה

מיטל: אהבתי את הכתבה על ביטויים הולנדים לשבת מול המחשב ולצחוק בקול מההשוואה העברית להולנדית של ״לך חפש את החברים שלך״ זה פשוט משהו שלא קרה לי מעולם! 

שלום: אני הכי אוהב את כתבות האוכל של מיטל, ואם צריך לבחור אחת, אז אני הולך על הבוסה-בולן שגם זכיתי לטעום! 

מה נאחל לעצמנו?

שנזכה להמשיך לעבוד ביחד, כמה שיותר בעולם האמיתי ולא רק בזום!! חלוקיח ניו-יאר !!! 

ריקי נודלר ולילך צדיק- וייס

נפגשנו בזום, בגלל המרחק הפיזי בין מאסטריכט לאמסטלויין, והלחץ של מיליון סידורים של סוף שנה ותחילת חופשה. אנחנו משוחחות כל שבוע בנושאי המגזין אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו סתם מפטפטות על דאצ׳טאון.

ריקי: ״כשהייתי נערה כתבתי בעיתון בית הספר, וממש נהנתי לכתוב. התחלתי ככתבת מהשורה ובכיתה יא הייתי העורכת. דאצ׳טאון החזיר אותי לאהבה הישנה הזו. אני אוהבת אקשן ולכן נהנית מאד מכתיבת חדשות

לילך: ״רוב הקוראים שלנו לא יודעים שאת כותבת את רוב עדכוני הקורונה שלנו. אני ממש אוהבת שיש לי מקום אחד להתעדכן בו בכל ההתפתחויות האחרונות בחזית הקורונה במקום להתחיל לחפש באתר אחד את המספרים היומיים ובאחר את המגבלות של הולנד ובעוד אתר נוסף את המגבלות של ישראל

לילך: ״תמיד חלמתי לכתוב אבל הלכתי ללמוד מקצוע ועבדתי בו, השארתי את חלום הכתיבה מאחור. אחרי הסגר הראשון, אחרי כשנתיים וחצי בהולנד הרגשתי שחסר לי משהו בחיים – שחסרה לי עשיה משמעותית. ובאמצע עוד שיטוט בפייסבוק נתקלתי במודעה של דאצ׳טאון שמחפשים כותבים, פניתי והצטרפתי לצוות.״

ריקי: ״איזה כיף שהצטרפת! אני מאוד אוהבת את כל הכתבות שלך, וההתמדה שלך בצוות החדשות. שתי כתבות שאני אוהבת הן הכתבות לכבוד יום ההולדת של המלכה מקסימה ושל הנסיכה אמליה. הן אולי קצת צהובות אבל כיף ללמוד על הנשים האלה, שהן דמויות מרכזיות בהולנד.״

לשתינו דאצטאון נותנת הרבה יותר ממסגרת לעשיה, היא מסגרת שאנחנו שייכות אליה ומחוברות דרכה להרבה אנשים טובים. הצוות שלנו נהדר ואיכותי וכיף להשתייך אליך. קבוצת הווטאסאפ שלנו כל הזמן פעילה ולא רק בענייני עבודה. יש המון פרגון בתוך הצוות ועזרה הדדית. כל תגובה חיובית או תודה של מישהו שקרא את הכתבות שלנו נותנת המון סיפוק וכוח להמשיך.

הילה ברקן ויערה נסאו

השילוב של שתינו הוא מאוד מעניין, יש המון דומה בחיים האישיים שלנו: גילאי הילדים, המגורים בהולנד, העיסוק המקצועי ומצד שני התכנים שלנו בדאצ'טאון שונים. רוצים להכיר? הנה השיח:

איך התחלת לכתוב בדאצ'טאון?

הילה: הכרתי את לימור לוי מנהלת המגזין בבית הספר של הילדים, סיפרתי לה שאני כותבת למגירה והיא הציעה לי לכתוב כתבות אינפורמטיביות לעיתון.

יערה: המעבר להולנד הפגיש אותי עם הרבה מחשבות אודות עולמי המקצועי-הטיפול הרגשי. התחלתי לכתוב על כך בפייס ובבלוג. יום אחד מיטל בויום- למל המהממת שהייתה רכזת הכתבים הציעה לי לכתוב בדאצ'טאון.

מה מניע אותך לכתוב בדאצ'טאון?

הילה: אני מוצאת שהכתיבה שלי מאוד חשובה לי כרילוקשיינית, אני לא רוצה לחוש שאני קלולסית, רוצה להיות אקטיבית; לחפש אחר המידע הרלוונטי ולתמצת אותו באופן ענייני לעצמי ולקוראים.

יערה: גיליתי שהכתיבה מאפשרת לי להתעמק בחוויית הישראלנדיות והשפעותיה על הנפש, ואני שמחה אם לקוראים מתאפשרים מתוך הקריאה מחשבות, חיבורים ומזור לקשיים שהם חווים.

מה הכתבה שאהבת ביותר בקרב הכותב השני?

יערה: אני נעזרת בכתבות האינפורמטיביות בעיתון ושמחתי לגלות שהילה היא בין כותביהם. למשל, הכתבה: "קיץ עם ילדים בהולנד – המלצות לבילוי", כתבה שמארגנת ומסדרת את הבילויים ואפילו מחברת לקבוצת פייסבוק רלוונטית לכל השנה. 

הילה: אהבתי את שתי הכתבות על היום הקצר והיום הארוך בשנה. שתי הכתבות, אולי מבלי להתכוון, השלימו אחת השניה. חלק גדול מהמעבר להולנד קשור גם בשעות האור והחושך השונות, ולא חשבתי שיש להן כל כך הרבה השפעה.

מה נותנת לך חווית הכתיבה בדאצ'טאון?

הילה: אני מאוד אוהבת להתנדב בקהילה, בבית צוחקים עלי שאני "מתנדבת סדרתית". בדאצ'טאון אני נהנית להתנדב לכתוב ואני גם אשת הקשר של הכותבים.

יערה: אני נהנית לכתוב ודרך הכתיבה אני גם מבינה  יותר את הסיפור של חוויית הרילוקיישן. אני מזכירה כך  לעצמי ולקוראים כמה החיים יותר מלאים כשאנחנו ערים לבחירות, לקשיים, לאתגרים, לסביבה, לכוחות הנפש שלנו ומעריכים אותם.

כותבי דאצ'טאון בפעולה

 

אפרת גומא ומיכל מדר פורת

השיחה בינינו קולחת ונעימה. סיפור של מיכל מוביל לסיפור של אפרת שמוביל לסיפור של מיכל, וחוזר חלילה.

אפרת: "החיבור לדאצ'טאון אצלי הוא בעיקר בפן האישי. זה בא ממקום של לעבד את החוויה האישית שלי של הרילוקיישן. ויש בזה גם משהו טיפולי עבורי: אני עסוקה בלכתוב מאמרים אקדמיים –  זו עבודה סיזיפית, מסורבלת ומייאשת. הכתיבה בדאצ'טאון, לעומת זאת, זורמת ממני החוצה."

מיכל: "יש לי הזדמנות להשפיע לטובה. כשאני כותבת על מישהו או מראיינת, אני מאפשרת לו או לה להיות מי שהם ולהרגיש טוב עם זה וכשאנשים מרשים לעצמם להיות הם, זה הכי כיף ויש בזה אף מעט מההיבט הטיפולי. בנוסף לרובד האישי יש גם את הרובד הקהילתי, אני מרגישה שאני חלק ותורמת לקהילת הישראלים שלנו בהולנד ומשפיעה עליה. ויש רובד עוד יותר כללי: אני תורמת לעיתון שיוצא בעברית בהולנד! וזה כיף וחשוב. אבל מעל לכל, להיות חלק מהצוות, להביא את מחשבותי, לפגוש אנשים ולהוציא את הסיפור שלהם לאור בדרכי"

אפרת: "באמת יש משהו נעים בלהוציא דבר לאור. אני כותבת על החוויות האישיות שלי ועל נקודת המבט שלי. וכשזה מדבר אל מישהו אחר מלבדי, זה מאוד משמח."

מיכל: "בדיוק. מרגש אותי שיש לי הזדמנות לגעת באנשים. לפעמים נקודת המוצא שלי היא עניין אישי ורצון לחקור ולהעמיק בנושא מסוים. אם בסוף אני מרגישה שהוספתי ידע, כיוון מחשבה וזה נוגע באחרים – זה מרגש"

אפרת: "מצחיק שהכתיבה בדאצ'טאון התחילה אצלי בזכות ביבי… 🙂 לפני שנתיים השתתפתי בהפגנה נגד ביבי ושם פגשתי כותבת בדאצטאון שסיפרה על הכתיבה וכמה שזה מוסיף לה. הגעתי הביתה, נכנסתי לאתר, ומשהו שם תפס אותי. יצרתי קשר עם המערכת ומסתבר שזה היה תחילתו של רומן."

גלית האן ומורן אביב דביר 

אמנות- אוכל -יצירה- ריפוי 

מורן: מאז שגיליתי את גלית, בכל פעם שאני מרגישה חוסר איזון בגוף, אני פותחת את דאצ׳טאון ומחפשת כתבה שלה שתיתן לי השראה לאיך להתייחס לגוף שלי ולמה שנכנס אליו. גלית היא תזונאית, נטורופתית ושפית של מזון בריא. היא מגישה את המחשבות והתובנות שלה על מגש יצירתי מאוד, עם פלטה מעוררת ומרעננת של צבעים וטעמים. בשיחה בינינו, עלה בי דימוי: ראיתי אותה כמכשפה קהילתית טובה, שבוחשת בסיר מרק ענק ומהביל ומרפא בקסמיה התזונתיים את הקוראות.ים. 

גלית: בסתר ליבי קיוויתי כי אצוות למורן. אהבתי את הטור שלה וגם נמשכתי מאד להגדרה שלה כאמנית רב תחומית. הרגשתי שגם אני אולי רב תחומית אבל אף פעם לא הצלחתי לקשר בין כל חלקי. השיחה עם מורן אכן לא איכזבה, מצאנו המון מכנה משותף. נראה לי כי מורן מזגזגת בהצלחה בין אמהות, אמנות, כתיבה וגם יצירת הסכת מרתק. הטור שלה מציף לתודעה שלנו אמנים ישראלים מעניינים שחיים פה בהולנד וזוהי תרומה נפלאה לקהילה האיכותית שנבנית לנו כאן.

איך התחלת לכתוב בדאצ‘טאון?

מורן: מיטל בויום- למל דגה אותי ברחבי הרשת ומשכה אותי לכאן.

גלית: הגעתי דרך קריסטינה. התחלתי לפני למעלה משנתיים ומאז אני כותבת פעם בחודש.

מה מניע אותך לכתוב בדאצ‘טאון?

מורן:  סקרנות לעולם האמנות בהולנד, ואיך אמנים ישראלים מצליחים להשתלב בו. דרך המדור החודשי אני פוגשת ומכירה אמנים ישראלים מתחומי אמנות שונים שחיים ועובדים פה ומקבלת הרבה השראה גם לתהליך האישי שלי כאן. אולי בעתיד אף תוכל להיווצר קהילה מקומית ותומכת ״עושים קונצים״ של אמנים ישראלים בהולנד?

גלית: תרומה לקהילה. גדלתי בקיבוץ וככל שאני מתבגרת אני מבינה שקהילתיות זה ערך מאוד משמעותי וחשוב בחיים שלי. אני מאמינה שמאוד חשוב להביא את עצמך לקהילה ואת היכולות שלך על מנת להצמיח קהילה משגשגת. בנוסף אני רוצה להגיע ליותר ויותר אנשים דרך הכתבות שלי ולתת תמיכה והשראה. 

ציינו את הכתבה שאהבת ביותר בקרב הכותב השני.

מורן: הכתבה החגיגית לכבוד יום הצמחונות נתנה לי הרבה השראה ומוטיבציה להפחית משמעותית עם אכילת הבשר בבית שלנו. כתבה שמשלבת בעדינות היסטוריה, מידע ופרקטיקה. הידעתם שפיתגורס היה הצמחוני הראשון? אני הולכת ללחוש את זה לבן זוגי הפיזיקאי. 

גלית: אהבתי את כולן. הפורמט דומה אבל הכי התחברתי לאמנית תמר שילו מילוא שעושה בעבודותיה חיבור שמעניין גם אותי בין טבע לאמנות.  

מה נותנת לך חווית הכתיבה בדאצ‘טאון?

מורן: זו הזדמנות לאמן את שריר הכתיבה ולשוטט ברחבי עולם התרבות ההולנדי, להכיר מקרוב אמנים ותהליכי יצירה. דאצ‘טאון הוא כמו עוד סוג של בית ברילוקיישן להולנד

גלית: אני לומדת המון ומשכללת את הכתיבה שלי. הכתיבה במגזין יוצרת חיבור לקהילה שממש לא היה לי לפני שהתחלתי לכתוב. היא מניעה אותי ליצירתיות ופעולה בתחום בו אני עוסקת ואוהבת. 

אנאבל שמר וטייבי קמיסר

נפגשנו לראשונה בערב חורפי מבעד למסך הזום. טייבי היא שליחת חב"ד באמסטלוויין כבר יותר מעשור, ואנאבל גרה כשלוש שנים עם אהובה ההולנדי בחרונינגן. השיחה המעניינת חשפה את ההבדלים, אך יותר מכך, היא חידדה עד כמה יש לנו במשותף.

איך התחלת לכתוב בדאצ'טאון?

טייבי: זמן רב קראתי את הכתבות ורציתי גם, אבל לא הגעתי לזה בגלל עומס. לפני שנה יצא קול קורא לכותבים, והחלטתי לקפוץ למים. זו גם במה לקהל שאנחנו אוהבים, הקהילה הישראלית בהולנד, סוג של תקשורת.

אנאבל: אני כותבת ומתרגמת במקצועי, והקול הקורא משך אותי. אני אוהבת את המחויבות לכתוב באופן סדיר. אני מרגישה שעל אף שאיננו מכירים אישית, יש משהו משותף לכולנו בחוויה הישראלנדית.

מה נותנת לך חווית הכתיבה בדאצ'טאון?

טייבי: מחויבות לחקור, לבדוק ולכתוב על דברים שאני אוהבת. עליי לסדר לעצמי בראש דברים שחשבתי עליהם, אבל גם להעשיר את עצמי לפני כל כתבה. זה מחייב אותי להשקיע בכתיבה כדי להביא תוצר שאני שמחה שיצא לאור.

אנאבל: היא מחייבת אותי לרכז במילים בהירות מחשבות שונות, ולקשר אותן לחוויה הישראלית בהולנד. המיקוד בזווית הישראלנדית מאלץ אותי לשים לב מתי אני מרגישה יותר ישראלית מאנאבל. ואם נוצר שיח זהו התגמול האולטימטיבי.

איזו כתבה שלי הכי אהבת?

טייבי: התחברתי מאוד לכתבה "על אושר הולנדי ודעה קדומה", על ההבדלים בינינו הישראלים להוויה ההולנדית. היא נותנת מקום להישאר פתוחים, ולהרשות לעצמנו להשתנות ולגדול בחוויית ההגירה. הכתיבה המשובחת בשילוב הדוגמאות המדויקות סידרו לי מחשבות ותהיות שמתרוצצות אצלי מאז שהגעתי להולנד.

אנאבל: אהבתי את הכתבה "בין חופשי למאושר" על חוויית ליל הסדר של טייבי ביחידות לאחר לידת בנה. ברקע מתקיים ליל הסדר הענק שארגנה, בלעדיה. אבל טייבי מחפשת וגם מוצאת את משמעות החג עמוק בפנים. דווקא לבד היא מצליחה להרגיש בת-חורין.

 

רוצים גם לכתוב בדאצ'טאון? כתבו לנו!

 

מאמר מערכת

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.