זה בכלל לא מוזיאון

מיקי מן מבקרת באגף החדש של מוזיאון Van Boijmans ברוטרדם, ועל הדרך בוחנת את המונח מוזיאון. 

בגאונות השמורה להולנדים נפתח לאחרונה מיכל לאמנות. יצירה אדריכלית חדשה שהופכת את הקערה על פיה. תרתי משמע. בתוך שמיים אפורים צמחה לה בשנים האחרונות ברוטרדם קערה עשויה מראות. לעיתים נדמה שרק הבחוץ הוא אירוע בפני עצמו: העיר המקופלת המשתקפת במראות, עננים שטים במהירות עם הרוח, ילדים על סקייטבורד בכיכר שנפרשה כבר מבעוד מועד, תור המבקרים שמחכה להיכנס, הולכי רגל החוצים את הכיכר, מכוניות שנוסעות ברחובות הצמודים… כל אלה משתתפים בלייב סטרימינג, הופכים לשחקנים ראשיים בהצגה. ולאחרונה, הבניין נפתח למבקרים. ביקור בתוך הבניין חושף עולם ומלואו מסוג אחר לגמרי. פתאום לא הכל שקוף, ברור ומובן. ועדיין מסקרן מאד ושווה ביקור.

המוזיאון כמשל 

לפני קרוב לארבעים שנה נפתח מרכז פומפידו בפריז. גם כאן התפתח שיח רב משתתפים (אדריכלים, תושבי פריז, מבקרים מכל העולם) סביב הקופסה המשונה שעוצבה על ידי צמד האדריכלים Piano & Rogers. האדריכלים יצרו בניין פוסט מודרניסטי, שכל המערכות שלו הוצאו למחוץ לבניין: צינורות איוורור צבעוניים, מערכות מיזוג מטאליות, ומיני אלמנטים קונסטרוקטיבים ה"מקשטים" את קופסת הזכוכית הנקייה הכלואה בינם. כך למעשה השיגו האדריכלים מצד אחד בניין אייקוני שופע רעש ויזואלי, לעומת הפנים – שניכר ברצף של חללי תצוגה מינימליסטים, כיאה למוזיאון. אבל המהלך המבריק באמת של הבניין, נעשה על שום הבחירה להוציא גם את חללי המעברים בין קומות המוזיאון – החוצה, לפאסדה. המבקרים במוזיאון זוכים לנוע בתוך טיובים שקופים של מדרגות נעות, והופכים את חזית הבניין לאירוע דינמי. העוברים והשבים שברחבת המוזיאון מוזמנים לתפוס מקום בשמש, ולהינות מהתאטרון העירוני של החיים עצמם.

היכל שהוא מכל

המוזיאון על פי ויקיפדיה: "מוזיאון הוא מקום שמרוכזים בו אוספים בתחום מסוים או בתחומים אחדים… מקור המושג "מוזיאון" במילה ביוונית עתיקה – שמשמעותה "היכל המוזות". ואכן אם המוזיאון משמש ככלי קיבול לאמנות, מה יותר פשוט מלעצב אותו ככזה.  בשנת 2012 נפתח אגף חדש למוזיאון לאמנות מודרנית באמסטרדם Stedelijk Muesum Amsterdam. גם כאן האדריכלות הצליחה לעורר עניין, בזכות הצורה האייקונית של הבניין. הבניין המכונה " Bath Tab" נראה כמו מכל, קונטיינר לכל דבר. 

אז למי שלא יודע, ההיכל החדש לאמנות של מוזיאון Van Boijmans הוא כלל אינו מוזיאון! מדובר בכלל במחסן. השם שנבחר להיכל: Depot אינו ספין מסחרי. המוזיאון, שנמצא בצמוד ל-Depot, נבנה בשנת 1935, והיה זקוק לשיפוץ מסיבי. מכיוון שההערכה היתה שפרויקט השיפוץ ימשך כשבע שנים, היה צורך לאחסן את כל יצירות האמנות שבבעלות המוזיאון. בהתאם לכך הוחלט לבנות למוזיאון מחסן, בו יאחסנו את האמנות גם בהמשך, לאחר ששיפוץ המוזיאון יסתיים. ובהתאם לכך, עוצב Depot – "האגף החדש של המוזיאון".

MVRDV

שם שכדאי להכיר. משרד האדריכלים ההולנדי שעיצב את הבניין החדש של מוזיאון Van Boijmans, ואחראי לפרויקטים מגניבים נוספים בשמי האדריכלות העולמית. כמעט כל פרויקט שקיבל המשרד לידיו היה סנסציה. בעיקר כי בכל פעם שהם ניגשים ליצור אדריכלות, הם מצליחים לנסח מחדש שיגרות אנושיות. נדמה שהם מתחקים אחר הפעולה של המשתמשים במרחב, ומצליחים לרשום אותה בצורת בניין. כל בניין שעיצבו מצליח ליצוק תוכן דינמי, ומעורר עניין, ולו בזכות תשומת הלב למובן מאליו, ליומיומי. לכאורה, אין פה המצאה גדולה, ובכל זאת דרוש אומץ רב לשבור קונבנציות, לשחוט פרות קדושות. וכל זאת מוגש באריזה עשויה לעילא, עיצוב שניכר בו שיא של חדשנות, וביצוע מושלם.

אז מה יש בפנים

לשוטט בתוך הבניין זה כמו לשוטט בתוך הזייה סוריאליסטית. גם אם מבינים את פשר הבניין. לפנים הבניין אין קשר לבחוץ. אפילו לא ניתן לזהות את הצורה הקעורה. הכניסה לבניין נעשית באמצעות עלייה בגרם מדרגות מונומנטלי בעל חזות תעשייתית. תוך עלייה במדרגות המבט מופנה מעלה, לעבר יצירות אמנות התלויות באופן לכאורה אקראי על רשתות תלייה, שהיו יכולות לשמש תלייה של בגדים במחסני אופנה. משם ממשיך המבט למהלכי מדרגות נוספים המרחפים מעל, חוצים את החלל באלכסון חצוף. לתוך האנסמבל הזה מצטרפות שתי מעליות לאנשים וליצירות. שוב הצליחו האדריכלים לייצר חגיגה בזכות גרם מדרגות. ילדים ומבוגרים עולים ויורדים בתוך מה שנראה כמו כאוס מושלם. 

לכל זאת מצטרפות ריצפות שקופות שמפחיד לדרוך עליהן, חללים כמעט ריקים שעושים חשק לרוץ, ופתאום במרכזם אובייקט אחד. בכלל ניכר שחווית הצפייה באומנות סורסה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים. למשל, שם האומן או פרטי היצירות המוצגות לא כתובים בשום מקום. הכצעקתה! אמנות ללא קרדיט בתוך מוזיאון! מדי פעם אפשר להבחין ב-QR, קודים שאם נסרוק אותם נוכל לקבל אינפורמציה על הפריטים בטלפון הנייד. מומלץ להוריד את האפליקציה טרם הביקור, כי רק ככה אפשר לפתוח את הקישור לקודים. הכי אהבתי להציץ לחללים עמוסי פריטים דרך חלונות הראווה, ולהדליק בעצמי את האור, שחושף מה יש שם בחדר… כאילו אני שותפה מלאה לתפעול המחסן המרהיב הזה.

אז מה בעצם היה לנו

קיבלנו מראה פנימית לקרביים של מאחורי הקלעים של מוזיאון. ככה מאחסנים אמנות, ככה שומרים על אמנות, משחזרים ומתחזקים אמנות. אבל לא רק. הבניין התגלה לפתע כתמונת מראה פנימית להרגלים של המין האנושי. כבר שנים שאנו צוברים ציורים, רהיטים, כדים, חפצים. כמה stuff אנחנו אוגרים. שוב ושוב מחפשים להגדיר את עצמינו דרך חפצים.

בנוסף, הבנתי שלמעשה חוויתי פעם ראשונה בחיי ביקור בחלל של אמנות ללא עבודת אוצרות. חסרונה המכוון של האוצרות נראתה כמו קריצה לעתיד שכבר הגיע. כזה של ריבוי של דימויים ששותפים את כולנו, שכולנו אוהבים לייצר ולהציג. והקהל מרפרף במהירות, חולף על פני היצירות, מחפש את הריגוש הויזואלי הבא, לפעמים מדלג על המשמעות, חוסך לעצמו את התוכן. 

לכל הכתבות של מיקי

הדפסה