מחשבות על קיומנו הפיזי והוירטואלי ועל העולם שמשתנה
"איפה אני?" – אני שואלת תוך כדי משחק מחבואים עם הבן שלי, מספקת רמז קולי למקום המחבוא שלי. אבל באמת, איפה אני?
תאי האורגניזם שאני נוהגת לכנות 'אני' ממוקמים כרגע מאחורי עץ בחורשה שנמצאת בשטחה הגיאוגרפי של הולנד. זה אומר שאני בהולנד. יש לי שלושה סוגים של מעילי גשם ובכלל, מלתחת החורף שלי הרבה יותר משוכללת ממלתחת הקיץ – סימן לכך שאני חיה באקלים הולנדי. והשכונה שלי, היא בטוח הולנדית. יעידו על כך החסידה עם הסרט הורוד שתלו אלה שנולדה להם תינוקת והבובה המוזרה עם בלון '60' ששמו אלה שחגגו יומולדת לסבתא. אני גם משלמת מסים בהולנד, מקבלת הטבות מהממשלה ההולנדית, ומתַקשרת בהולנדית בסיסית עם הקופאית בסופר (לא תודה, אני לא אוספת בולים) והמלצר במסעדה (כן, אשלם עם pin). אז אני בטוח בהולנד.
עם זאת, אני קוראת חדשות, באינטרנט, בעברית. אני מעורה במה שמתרחש בזירה הפוליטית והמדינית בישראל יותר מאשר בהולנד. הפייסבוק משלים לי פערים כשחושף אותי לשיח שמתקיים בארץ לגבי חיסונים, הגבלות, חוקים, והטרדות. כיאה לפייסבוק, זה נעשה בצורה מעוותת שמהדהדת את ההשקפה שממילא היא השקפתי, אבל זה עדיין נותן לי מושג לגבי הלך הרוח בישראל. הוואטסאפ המשפחתי הוא ישראלי לגמרי וכך גם קבוצת הוואטסאפ של החברים מישראל. אז פיזית אני בטוח בהולנד, אבל אם לשפוט על-פי הפעילות האונליינית שלי – אני בישראל.
אולי יעניין אותך גם:
יום המורה 2021: האם דמות המורה "הקלאסית" עדיין רלוונטית בימינו?
צמחונות – זה בטבע שלנו
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך
כאן שם ובכל מקום
מה קובע יותר, מקום הימצאו של ה'אני' הפיזי, או של זה המקוון? בטח שהפיזי. הפיזי זה מה שבאמת. נוכחות פיזית במקום מסוים היא חד-משמעית. נוכחות פיזית אומרת שמישהו נמצא בהכרח פה ולא שם. אפשר לתפוס את זה באמצעות החושים: לראות, למשש, לפעמים גם להריח. והרי להסיק מסקנה על סמך החושים זה רעיון מרכזי בנאורות והבסיס של החשיבה המדעית. לעומת זאת, מקוון, שנקרא גם וירטואלי, כשמו כן הוא. זה משהו "מדומה, המחפש לחקות את המציאות, למראית עין" (לפי ויקימילון). לא ייתכן שמיקום של מישהו ייקבע על סמך משהו מדומה. אז הפיזי הוא הקובע.
באמת? אז למה כשאומרים "לחפש" מתכוונים לרוב לחיפוש באינטרנט? "חיפשתי לנו במשך שעה פעילות למחר, עד שמצאתי". נכון שלפעמים הכוונה היא לאשכרה כיתות רגליים אבל בדרך-כלל לא. ולמה כשמזהירים מפני גניבת זהות לרוב מתכוונים לכך שמישהו יחשוף בזדון נתונים שמאפשרים להיכנס לפלטפורמה מקוונת כלשהי (נגיד, האפליקציה של חשבון הבנק) ולבצע פעולות כאילו הוא את או אתה? ב"משימה בלתי אפשרית" לפעמים גונבים זהות בצורה פיזית יותר והגנב אכן מסתובב בעולם כאילו הוא מישהו אחר, אבל בשפה היומיומית לרוב זו לא הכוונה.
להיות במקום אחד ולהרגיש באחר
טווח הפעולות אותן ניתן לבצע בצורה מקוונת, בלי להימצא פיזית במקום מסוים, הולך ומתרחב ועומד ביחס הפוך לחשיבות שאנחנו מייחסים למקום שבו הגוף שלנו נמצא. אם בבוקר קראתי ב"הארץ" על המתווה לפתיחת שנת הלימודים, בצהריים הגבתי בפייסבוק על פוסט בנוגע לתקנות הקורונה העדכניות בישראל, ובערב חתמתי (רק נניח) על עצומה להחזרת ניל קלארק למכבי חיפה, וכל זה תוך האזנה רציפה לרדיו 88, לא פלא שאני מרגישה שאני קצת בישראל. ובעתיד יהיו רק יותר ויותר אפשרויות להיות במקום אחד ולהרגיש באחר.
כבר היום, יש פעולות שלא דורשות נוכחות פיזית למרות שעד לא מזמן היא נתפסה כהכרחית. למשל, ביצוע של ניתוח רפואי. אני בטוחה שהמנתח או המנתחת שנמצאים במקום מרוחק ומבצעים את הניתוח (באמצעות רובוט) מרגישים כאילו הם נמצאים בחדר הניתוח. אז אם אפשר לנתח ממקום מרוחק, אולי בעתיד שני אנשים יוכלו להתחבק בלי להימצא באותו המקום, תוך שהם חווים את מכלול החוויות שכרוכות בחיבוק, כמו להרגיש את מגע העור או להריח את הגוף? חיבוק כזה יהיה, עבור המתחבקים, חוויה ממשית. והיא תחדד את שאלת החשיבות של המיקום הפיזי של הגוף שלנו.
אולי החוק יוכל לשפוך אור על השאלה מה חשוב יותר, מקום הימצאו של ה'אני' הפיזי, או של זה המקוון? בדקתי, ומסתבר שלא ממש. בישראל למשל, כדי להיחשב תושב, לא חייבים בהכרח לגור בארץ הקודש. אזרח ישראלי שמתגורר בחו"ל אבל "מרכז החיים" שלו בישראל – יכול להיחשב כתושב. והפרשנות ל"מרכז החיים" היא ממש לא חד-משמעית. אז יוצא שגם החוק לא מייחס חשיבות עילאית למגבלות הפיזיקה הנוקשות אלא נמנע מלהצהיר שהפיזי הוא הקובע, באמצעות הגדרה עמומה למושג 'תושב'.
האווטאר במזרח ואני בסוף מערב
הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני. לא סתם גיימרים קשורים מאוד לנוכחות הוירטואלית שלהם, לאווטאר. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם בבעיות שהחברה שלנו מתמודדת איתן שמתקיימות (בעיקר) באינטרנט או ברשתות החברתיות, אך הביטוי שלהן הוא פיזי להחריד. "פייק ניוז" הוא אחת מהן. למרות שזו תופעה שחיה ברשת וניזונה מפעילות אונליין ומאלגוריתמים שהופכים את אותה פעילות למפלצת ('תיבות התהודה' שהוזכרו מעלה), זו בעיה ממשית לגמרי, שיכולה להשפיע מאוד על הגוף שלנו. חישבו מה היה קורה אם אנשים באמת היו שותים מים כשיש להם תסמיני קורונה ובטוחים שהם הרגו את הוירוס. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם, לצערנו, בזה שלשיימינג מקוון או תוכן אינסטגרמי עלולות להיות השלכות טראגיות – הם יכולים לגרום למישהו לשים קץ לחייו. גם אם זו למעשה היתה רק הדחיפה הקטנה שגרמה לאותו אדם ליפול מהצוק, זה הרבה.
הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני, וכשהגוף הפיזי והקיום האונלייני נמצאים בשתי מדינות שונות – המממ… זה יכול ליצור אי-נוחות מסוימת, או לכל הפחות להיות מעניין.
אז איפה אני?
"הנה את!" אומר הבן שלי, מגלה את המחבוא ומזכיר לי שבסופו של דבר, למרות שהמחשבות שלי במקום אחר, כרגע אני נמצאת בהולנד, מאחורי עץ בחורשה. אני רצה למקום של "העומד", כמעט מקדימה אותו. "אחת, שתיים, שלוש, אמא!" – שוב הפסדתי. אולי נתתי רמז עבה מידי למקום הימצאי. אולי לא הייתי צריכה לשאול "איפה אני?"
