ריבונו של עולם מה זה העיניים האלה

ישבתי מולה בפאב ופשוט בהיתי בהן.
דוק סמוי של אבק דרכים דמיוני כיסה אותן.
המשכתי לחדור במבטי פנימה סורק וסוקר תנודות בהבעות פניה.
אני לא יודע אם זה האלכוהול בשילוב הג׳ויינט אבל לפתע ראיתי את הקשתית שלה מסתובבת במהירות סביב האישון.
"איזה סטלה אני. רגע, אעצום עיניים"
עצמתי אותן וראיתי מדבר אדיר ממדים
לא ניתן היה לראות את הסוף שלו אבל התחושה שטיפסה לי מהבטן לכיוון הגרון שידרה שהוא אינסופי.
בלעתי רוק, פתחתי עיניים.

"האם זה צער בעיניים שלה?!"

חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך, חיוך כזה של לב גדול ועיניים טובות.
מלווה בחמימות חיוכה,
עצמתי שוב את עיניי.
הפעם ראיתי אותה במדבר זוחלת על גחונה באיטיות.
הייתי על הר גבוה והיא היתה ממש רחוקה ממני, אבל היה ניכר שהיא על סף התייבשות.
התחלתי לרוץ לכיוונה, בידיי הופיע באורח פלא בקבוק מים.
"אני חייב להגיע אליה מהר"
הגברתי מהירות.
סלעים החלו לנחות מצדדי בקצב רצחני, ואני קפצתי דילגתי והחלקתי כל הדרך אליה עד למטה.
וככה כשאני מתאושש מהנפילה ומנקה את החול מעיניי, אני רואה אותה כורעת מעל באר מים מושכת את החבל והדלי עולה מעלה.
היא מניפה אותו מעל פיה, עוצמת עיניים,
גומעת את המים בשקיקה ומסיימת באנחת רוויה.
אני שוב בולע רוק.
העיניים שלה נפתחות ועכשיו אני מבין את המבט שנשקף מהם.
זהו לא מבט של סבל, צער או כאב,
זהו מבט של תקווה בסופו של מסע.

הקצתי מחזיון המדבר, פניתי אליה ואמרתי: "אומרים שהחיים הם משא שסוחבים על הגב ומתן שנותנים מעצמנו, כמה שניתן יותר ככה יהיה לנו קל יותר לסחוב, אבל במקרה שלך אני מאמין שסחבת וואחד משא, לאורך חתיכת מסע ועכשיו הזמן שלך הוא רק לקבל"

יחד עם חיוכה המתפשט ראיתי דוק סמוי נוסף, של אבק דרכים דמיוני, מתפוגג.

אלי טויל

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.