ובחרת בחיים

"שמעת מי התאבד היום"?!
בני התפרץ אל דירתו של גדי בסערה, נעמד מעל המיטה וצרח
"משה, הבן של הירקן, תלה ת׳עצמו במקלחת, אומרים בגלל חברה שלו עזבה אותו."
גדי הסתכל עליו במבט אטום וסינן "איזה אפס"
"למה אפס? מה בגלל שהערתי אותך?! הדלת של הבית לא היתה נעולה…"
"בני, אתה נשמה טובה, משה אפס"
"איך אתה מדבר השתגעת?? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו! שמעת על זה?!"
—————-
על אדן החלון הוא יושב כבר קרוב לשנה, מרדת החשיכה ועד לזריחה,
בשאר הזמן הוא ישן, בחלומותיו מתפלל שלא להתעורר.
לצידו חצי בקבוק קולה ושלוש קופסאות מלברו אדום.
"תפסיק לעשן כל כך הרבה, בסוף זה יהרוג אותך" – אומרים לו כולם
"הלוואי ומשהו כבר יהרוג אותי"- לוחש תדיר ללא קול.
"ילד פלא" אמרו עליו כולם "נועדת לגדולות" ניבאו מוריו.
המצטיין בכיתה, מגמת פיזיקה ומחשבים ויחד עם זאת בין הילדים הפופולריים בשכבה.
הכול פסק באחת עת השתתף בחתונה ושתה מכוס של אחר.
הבילבול, המחשבות, החזיונות והזעם. כחולי המדים, חלוקים לבנים, ילדים אבודים.
מחלקה סגורה, נקשר למיטה, זריקה, שבירת נשמה.
עכשיו הוא על אדן החלון מהרהר במה שנהרס ומייחל שיגמר. מחר יש לו דייט עם בחורה שהכיר בירושלים, חבר גרר אותו לכותל המערבי…
"נו לפחות משהו יצא מזה".
—————-
השמש תכף תעלה, הם בדיוק יוצאים מהחוף והוא מלווה אותה למונית שירות.
"איזה כיף לצאת סוף סוף ועוד עם מישהי מהממת" הוא מחייך לעצמו ומרגיש טוב.
פעם ראשונה בשנה שחלפה שהוא צוחק ומאושר, "אולי יש לי תקווה, אולי יש לי כח"
מונית השירות חצי מלאה והם בנתיים מדליקים סיגריה.
"היי מה שלומך? טוב לראות אותך!" הוא נדרך למשמע הקול, תקווה הרכלנית של השכונה פוגשת אותו כשהוא עם דייט!
"הכול בסדר תקווה, הכול טוב",
"מה אתה נוסע לירושלים? אני גם נוסעת…"
"לא.. אני רק מלווה אותה לתחנ…"
"יאללה אני יוצא אתם עולים למונית או מה?!" מזרז הנהג.
הן עולות למונית ומתיישבות יחד. "רק זה חסר לי, בבקשה אלוהים שלא תספר לה כלום"
—————-

על אדן החלון הוא יושב עם עיניים אדומות כבר שעתיים שהוא בוכה, בפעם הראשונה מזה שנה באותו היום בו צחק הוא גם בכה.
הוא קרא שוב ושוב את הודעה מהבחורה איתה יצא, לא היה קשה להבין מהניסוח המתפתל שתקווה לא סתמה את הפה.
הוא מקלל את אלוהים שלא הקשיב לו ועכשיו מתפלל אליו שיסיים את חייו.

לפתע, הוא מבחין בזוית עינו בדמות עגלגלה,
הוא ממקד את עיניו מעבר לחלון ורואה למטה בשיחים את "מומו העצבני" מחזיק במשהו עטוף במגבת.
מסכל ימינה שמאלה, קובר אותו צמוד לשורשים ומניח אבן לסימון. אף אחד בשכונה לא מתעסק עם "מומו העצבני" אם הוא קבר בשיחים משהו,
זה רק בגלל המשטרה. החוסר חשק לחיות, משחרר ממנו עכבות פחד, הוא ממתין שמומו יסתלק מהמקום ויורד למטה אל השיחים.
חצי דקה והמגבת בידיו. הוא עולה במהירות לביתו ופותח אותה בחדרו.
בדיוק מה שחשב… אקדח ושתי מחסניות, לצידם שקית של כ-100 גרם אבקה לבנה.
"אולי אלוהים כן שמע את תפילתי" מלמל בזמן שהחזיק באקדח.
הוא נכנס ליוטיוב ומקליד את המילים שחרוטות על האקדח "glock 19". צפייה בכמה סרטונים מלמדת אותו שהאקדח קל לתפעול, הוא מניח אותו מתחת למזרון המיטה וניגש אל האבקה הלבנה.
—————-

הלילה הסבל מסתיים.
הלילה הוא משתחרר אל החופשי.
בידיים רועדות, כותב מכתב פרידה. ”אמא יקרה, סליחה על הצער שזה גרם לך, לא יכולתי לשאת עוד"
תמיד כשדמיין לעצמו את הרגע הזה, חשב שיכתוב לפחות מגילה קטנה, בה יסביר וינמק את החלטתו תוך כדי פרידה מכל קרוביו,
אבל הנה הרגע הגיע וכל שעניין אותו זה כמה מילים בודדות לאמא.
—————-
השעה כמעט שתיים וחצי לפנות בוקר, עמוק בתוך השטח המקיף את שכונתו, מתחת לעץ גוסס הוא יושב, לצידו מונח המכתב.
האקדח דרוך בידו הימנית והוא מסתכל על מחוגי השעון בידו השמאלית
"בשעה שתיים וחצי בדיוק אלחץ על ההדק"
הוא לוקח נשימה עמוקה, באפו עולה ריח צחנה, מבט זריז על רגלו, מגלה שדרך על חרא.
"סעמק, איזה חרא, חיים חרא הכול חרא למה אני צריך למות עם ריח של חרא?!"
הוא חולץ את נעליו ומשליך אותן רחוק. מחוגי השעון מתקתקים, נשארו לו עוד ארבעים וחמש שניות. הוא לא מוריד את עינייו ממחוג השניות.
"בדיוק בשתים וחצי, אשתחרר לחופשי" תיק תק, תיק תק.
המחוג מגיע לישורת האחרונה לפני סיום. הגוף שלו נדרך, הדופק מואץ, מאבק בין חרטה להשלמה, בין כאב לשחרור ורטט פתאומי בכיס הימני.
"מי לעזאזל מתקשר אליי עכשיו?!" הוא שולף את מכשיר הפלאפון והצג מהבהב "אמא יקרה".
בכי חרשי מתפרץ ממנו והוא מתייפח כמה דקות. הטלפון לא מפסיק לצלצל, הוא אוסף את עצמו ועונה.
"נסיך של אמא התעוררתי משינה והיתה לי הרגשה רעה איך אתה מרגיש"?
"יהיה בסדר אמא, יהיה בסדר".
"אני מרגישה שקשה לך, אל תדאג אתה עוד תתגבר על הכול ותגיע רחוק, אני מבטיחה לך!"
"מבטיחה?", "מבטיחה ובטוחה, אלוקים לא נותן לאדם נסיון שאינו יכול לעמוד בו, בכל אחד טמונים כוחות נפש להתגבר על הקשיים הכי גדולים."
"אבל אני אפס, זה מה שאני אפס, תראי מה נהיה ממני"
"אתה תהיה אפס אם תתייאש ותוותר לעצמך!!"
—————-
בני הלך אחרי גדי לחדר האמבטיה ולא הפסיק לדבר.
"אתה יודע שהיום כבר לא קוברים מתאבדים בחלקה צדדית כי אומרים שיתכן שבשניות האחרונות לחייהם, עשו חרטה ואז זה לא נחשב להתאבדות. אפילו מצד ההלכה מבינים את המתאבדים, ומה עם החולי נפש חשבת על זה לפני שאתה קורא ככה למשה??"
גדי סיים לצחצח שיניים והלך למטבח להדליק את הקומקום.
"תראה בני, החשיבה שלי היא כזאת על מתאבדים, לא תצליח לשנות את דעתי.
היום אנשים מתאבדים וכותבים עליהם סטטוסים מלאי פאתוס ואז יש אנשים דיכאוניים שזה מעורר בהם טריגר, איזשהו רצון לסיים את חייהם, שיזכרו אותם בצורה דומה, אני רוצה להבהיר לך שאם אי פעם תחליט להתאבד, בעיניי תחשב לאפס מושתן שויתר לעצמו ובחר לסיים את חייו כמוג לב".
"תכין קפה רק לעצמך אין לי כח להשאר ולהקשיב לשטויות שלך" שאג בני בזמן שטרק את הדלת.
הוא הניח את הקפה על השולחן בסלון וניגש לדלת השמאלית העליונה בארון הבגדים,
שם מתחת לערמות השמיכות נחה לה קופסת נעליים ישנה. חיטוט מהיר בין תמונות ישנות ומכתבי אהבה והוא שולף פיסת נייר קטנה.
עיניו הקוראות את הכתוב מתמלאות דמעות “אמא יקרה, סליחה על הצער שזה גרם לך, לא יכולתי לשאת עוד"
מכשיר הפלאפון שלו בסלון החל לצלצל ועל הצג הופיעה 'אמא יקרה'
"נסיך של אמא הכול בסדר איתך? היתה לי הרגשה לא טובה עכשיו…"

Leave a Reply