שבועות זה החג של מיכאלה

שבועות היה החג של מיכאלה.
כל שנה מחדש, בעשרים השנים האחרונות, ערב החג, היא היתה קופצת לסופר ובוחרת את חומרי הגלם הטובים והאיכותיים ביותר.
ושלא תטעו, למיכאלה לא היה כסף מיותר.
אבל שבועות? זה היה החג שלה!
בדוכן הגבינות היא היתה בוחרת את הגבינות עם אחוזי השומן הגבוהים ביותר, אחר כך היתה עוברת למתחם המאפים, שם היתה קונה כמה באגטים וג׳בטות טריים שיצאו זה עתה מן התנור.
לפני שהיתה מניחה אותם בעגלה, היתה מסניפה את הריח שלהם, נותנת להם לאדות זכרונות.
היא היתה מכורה לריח הזה של מאפים טריים.
בסוף, היתה עוברת למתחם הירקות, שם היתה ממששת כל אחד ואחד מהירקות אותם הכניסה לשקית, כל ירק נבחר בפינצטה, עגבניות, לימונים וחצילים, פטרוזיליה, שמיר ובצלצלים קטנים.
אל תפתחו עיניים, שבועות היה החג של מיכאלה.
וככזה, הכל היה צריך להיות מושלם.

כשמיכאלה היתה מגיעה הביתה, היתה מפרקת את השקיות ומפזרת את הדברים למקומם, תוך כדי, היתה שרה לעצמה שירים שזכרה בעל-פה.
שירים שמחים, אמנם, אבל כאלה שלקחו את העצב שיושב לה בלב כל השנה, והגבירו לו את הווליום.
כשהיתה מסיימת, היתה מתיישבת ליד השולחן במטבח ומתחילה בטקס הקבוע, טבילת ג׳בטה בצלוחית שמן זית וחומץ בלסמי, נעיצת מזלג בקוביה של גבינה בולגרית ועוד ביס מהצד מעגבניה טריה.
זה בדיוק הביס שהוא היה לוקח אם היה נשאר פה.

כן, אבא שלה הטיפש עזב כשהיתה ילדה.
שבועות היה החג שלהם.
כל ערב שבועות, בזמן שאמא היתה מבשלת במטבח, הם שניהם היו יושבים ואוכלים בסלון, כשהיא על הברכיים שלו, הוא היה צועק עליה שהתלתלים שלה נכנסים לו לפה, ומחבק אותה מיד אחרי ושניהם היו צוחקים צחוק מתגלגל כזה של אנשים מאושרים.
האושר הזה הסתיים מהר מאוד, בערך כשמיכאלה היתה בת שמונה, אז אבא עזב את הבית ואמא ספרה לה שמצא אהבה חדשה עם איזו גרושה עם ילדים מחולון, ושעכשיו זה רק שתיהן.

מאז שהלך, כל שנה מחדש, מיכאלה היתה שואלת את עצמה אם מצא לו ילדה אחרת עם תלתלים שיושבת על הברכיים שלו בערב שבועות והם ביחד אוכלים מאפים מלאים בגבינות, ירקות ושמן זית…
למיכאלה אין תשובה.

שבועות זה החג של מיכאלה.
של מיכאלה ואבא שלה.
אבל לא מזכירים אותו.
אין למה.

אולי יום אחד אבא של מיכאלה יחזור, זקן ועייף מתמיד, יחפש את הילדה ההיא שאהב, עם התלתלים הארוכים והצחוק המתגלגל, הוא יושיב אותה על הברכיים שלו, יטבול באגט בשמן זית, יוסיף מלמעלה קוביה של גבינה בולגרית ויתן לה את הביס הכי טעים בעולם, זה שיעיף לה את העצב לכל הרוחות.

עד שזה יקרה,
שבועות זה החג של מיכאלה.
בלי שותפים.

 

Photo by Alessandro Vall, CC-licensed

שרית אשואל, בת 24, מפיקת אירועים ותוכן, כותבת מאז שזוכרת את עצמה, עובדת על התסריט הראשון שלה, מאמינה בחלומות, יעדים והגשמת מטרות, וחושבת שהבלתי אפשרי הוא אפשרי.  
יודעת שבחיים אפשר לפתור הכל בעזרת שני דברים: כנות ומילים יפות. לא משנה הסדר.

  • Kathy
    29/04/2016 at 18:56

    It was dark when I woke. This is a ray of suhenins.

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.