נרקומן של שריטות

"אנחנו אך ורק יזיזים" אמרת מבלי למצמץ ואז הוספת בפסקנות "שלא יהיו פה דרמות ורגשות…"
חשבתי לעצמי שאת מדברת על דרמה וכל כולך טלנובלה אחת גדולה,
אבל חייכתי ואמרתי: "תראי, מחוץ לחדר השינה אנחנו ידידים טובים בלבד, אבל במיטה בא לי לאהוב אותך…"
הרמת עליי קול ואמרת: "תקשיב ותקשיב לי טוב, אני רוצה להיות אך ורק הזונה שלך, בלי קוצ׳י ובלי פוצ׳י ברור?!"
———————-
את ספיר הכרתי דרך חברים משותפים.
לא ממש חשבתי עליה בקטע רומנטי, אבל היא דאגה לייצר סוג של אשליה כזאת, שהתפוגגה ברגע שהגענו למיטה, שם היו לה כבר דרישות מאוד ברורות ואחרות.
פעם היא סיפרה לי על הילדות שלה ועל הדחפים והפחדים שהניעו אותה להגיע לאן שהגיעה,
אני זוכר שבסוף השיחה מצד אחד ממש הערצתי אותה ומצד שני קצת רחמתי עליה.
שלא תבינו לא נכון, אני אחד השרוטים בעצמי וחציתי אוקיינוסים של ייסורים לאורך חיי… אך יחד עם זאת, משהו בי, למרות הכול, נשאר רומנטי ורגיש.
אז נכון שכמעט ולא ידעתי מערכות יחסים ארוכות, אבל ריגושים והנאות – היו לי גם מלילה בודד.
התמקצעתי בלמקסם ולחוות כל רגע של אינטימיות אפילו הקצר ביותר, נהנתי ממנו משל היה האחרון בחיי.
אומנם יש לזה מחיר בעוצמת מפחי הנפש והאכזבות, אבל מה אני אגיד לכם? ככה, הכי כיף לי לחיות! אפשר לומר שאני נרקומן של שריטות, ספיר היא… יותר בכיוון הפיזי של המילה.
———————-
נפגשנו בבית מלון מחוץ לעיר כבר במעלית התגופפנו בחייתיות ומשנפתחה הדלת זינקנו למיטה.
"אני רוצה שתכאיב לי" נהמה בזמן שסובבתי אותה לקיר ובאתי עליה מאחור.
זעקת כאב בלתי רצונית נפלטה מפיה ואני שחששתי מיד ליטפתי בטון אוהב ושאלתי אם הכול בסדר?!
"אוף אידיוט! תנסה להישאר בדמות אוקיי?!? אמרתי לך כבר, אני רוצה שתתן לי לבכות"
אני לא יודע אם זה היה פשוט למלא את רצונה או שהמילה אידיוט גירדה לי בצד האפל, אבל מבוקשה סופק במלאו.
אחרי שנפלה שדודה על המיטה, התערסלה בין זרועתי ותבעה חיבה.
ליטפתי את ירכיה החבולות ברכות וסוף סוף נהנתי מרגע מספק של אינטימיות ממכרת.
———————-
מול מסך האייפד בשיחת סקייפ, צפיתי בה ממרחק יבשת – חוזרת ושוללת כל אפשרות לרומנטיקה ביננו.
"לא בשבילי הבולשיט הזה, תזהר ללכת לכיוון הזה" געשתי מבפנים.
לא בגלל שהיא אמרה את הברור מאליו וחזרה עליו כבר מליון פעם, אלא כי לפתע חדרה בי התהייה שמא היא זאת שכבר נמצאת בכיוון הזה והמחשבה על כך, עשתה לי שקשוקה בבטן.
נזכרתי ושחזרתי את השיחות שהיו לנו לאחרונה והגעתי למסקנה שאין לי מושג אם אני פשוט רוצה להאמין בזה או שזו אמת.
בכול אופן, כרגע השתוללה אצלי בבטן סערה, בדיוק מהסוג אליו אני מכור.
מוטי הפסיכולוג שלי אומר שאני כל כך רגיש לקיצוניות שלמדתי לאהוב ואפילו התמכרתי אליה.
אני חושב שהוא צודק כי בדקה שלאחר מכן הטחתי בה את כל השדים שלי.
———————-
ישבתי לבדי על הבר ושתיתי יין אדום.
בידי נח לו ג׳ויינט חשיש ענק ש"פומפם" מפעם לפעם. שידרתי לברמן המשועמם שאין לי עניין בשיחה ושקעתי בעצמי.
המחשבות על ספיר התרוצצו במחול אינדיאני עתיק, שומרים על קביעות לאורך זמן רב.
כמעט שבועיים שלא שמעתי ממנה והגעגועים לשיחות איתה גברו מיום ליום.
לאחרונה הכרתי את רון, מתוקה אמיתית, אחת כזאת שברירית ועדינה שמדברת בעיקר נשמה.
אני חייב להתנתק מספיר חשבתי לעצמי ברגע של תובנה, הספק הזה שנחבא בעיקולי הלב הוציא אותי מדעתי.
הטלפון שלי ציפצף, קבלתי מרון הודעה: "אתה מעיר בי פרפרים"
חייכתי ואז היא הוסיפה "פחדים, פרפרים וצמרמורות. אני מרגישה שבא לי לרוץ ולטבוע יחד."
"חח מה אנחנו בגיל שש עשרה? בקושי מכירים, צריך פשוט לזרום" כתבתי וגיחכתי.
"על מה אתה מדבר?? שש עשרה זה הגיל הכי יפה שיש" צללתי לזיכרונות נעוריי והתחלתי לצחוק בקול.
כנראה שהשטן וקופידון החליטו להשתעשע כי עכשיו על צג הטלפון, נכנסה שיחה מספיר.
———————-
"בא לי שתכאיב לי" פתחה את דבריה בלחישה מתחנחנת.
עצמתי עיניים ושאפתי מהג׳ויינט עמוק לריאות, נותן לעשן ולמילים שלה לשקוע במערבולות ההארות
ופתאום הרגשתי אותם! הרגשתי את הפרפרים של רון!
הם התאגדו יחד עם הפרפרים שלי מגיל שש עשרה, עלו לי מהבטן למעלה לגרון
וכל מה שיצא לי מהפה היה: "אבל לי.. לי בא עכשיו לאהוב, רק לאהוב".

 

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.