אחוז היטב במוט האוהל

סופות ופגעי מזג האוויר פוגעים בכולם – אבל אצל אנאבל וקהילת הנוודים העירוניים (stadsnomaden) מוצאים בהם גם נקודות חיוביות. וגם כמה תובנות פילוסופיות.

הסופה Eunice, שחלפה פה בפברואר השנה, גבתה את חייהם של 17 אנשים, מתוכם ארבעה בהולנד. כמו כולם, גם אנחנו שמענו את האזהרות והתכוננו לבואה. חיזקנו גגונים, אטמנו חורים, ביטלנו תוכניות, וחיכינו לראות איך נראה אוויר שדוהר במהירות של קרוב ל-200 קמ"ש.

כשהסופה הגיעה ישבנו בסלון, הקשבנו לרוח והבטנו בצמרות העצים הנמשכות ונמתחות. עץ אחד נראה פחות יציב מהשאר. הסוג הזה של אשוחים משקיע את כל האנרגיה בראש. הענפים הנמוכים יותר הולכים ומידלדלים לטובת ענפים חדשים בגובה. הוא תמיד נראה קצת מרוט ומוזנח. העץ הספציפי הזה התנשא לגובה רב, באמצע השטח שלנו, וענפיו הנמוכים כבר נוסרו לפני שנים.

אולי יעניין אותך גם:

חומוס על הכיף כיפאק: מחשבות על חומוס לרגל יום החומוס הבינלאומי 
עושים קונצים: קרן אור על ענת רצאבי 
מאי בהולנד: פסטיבלים, מרתון, אוכל ותחנות רוח

ופתאום, בום!

פתאום נשמע "בום"! מהחצר. יצאנו לגינה ודי מהר הגיעו שכנים נוספים לראות מה קרה. הגזע נשבר בערך באמצע. החצי התחתון עמד, ערום לגמרי עם רגליים באדמה וראש כרות. החצי העליון – כמה מטרים טובים של גזע עם ענפים ומחטים לרוב – שכב. אבל ממש לא ליד החצי העומד. כשהעץ נשבר, הרוח הייתה חזקה כל כך, שהוא הספיק לעוף כמה מטרים באוויר לפני שנחת סופית על גג המחסן, כשראשו נוגע לא נוגע בחדר השינה שלנו.

"איזה מזל!", "ממש! לא יכל ליפול טוב יותר!", הביעו השכנים אנחת רווחה. הרוחות המשיכו לנשוב בעוצמה וכולנו חזרנו לשבת בבית ולהביט בעצים מבפנים.

בבוקר הגיע הזמן לראות מה הנזק. באמת היה לנו מזל. כיהודייה טובה מיד חשבתי על כל מה שהיה יכול לקרות ואיזה נורא היה יכול להיות, עד שהרגשתי ממש טוב לגבי זה שנפל לנו עץ. במבט מעמיק יותר, הסתבר שהענפים חוררו את גג המחסן, אבל את זה עוד לא ראינו באותו רגע. מה שתפס את תשומת לבנו הייתה דרמה נוספת שהתרחשה במהלך הלילה. הגג בחדר של אחד הילדים התנתק מהבית, עף על החנייה המקורה, התיישב עם כל משקלו על הגגון שלה, ונחת סנטימטר משמשת הרכב שלי. עכשיו הרגשנו ממש ברי מזל, יותר כאילו זכינו בלוטו מאשר בשעות רבות של עבודה. וזה שבהולנדית אומרים mazzel רק חיבר אותי עוד יותר לדורות ש"רק בנס" ניצלו מכל מיני שואות ואסונות.

הודענו בעבודה שאנחנו צריכים כמה ימים לתקן את הנזק. תוך כדי כתיבת המייל חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה שלאיתני מזג האוויר יש השפעה כזו על חיי. התחלנו לעבוד – לנסר את הענפים מהעץ, לסחוב אותם לאיזו פינה (וכל ענף כזה זה חתיכת משקל!), לתקן את הגג, לאטום אותו מחדש. עד שנסיים לתקן לגמרי, צריך לאטום זמנית, כי הערב תבוא שוב הסופה עם עוד גשם. צריך לנסר את כל הגזע לחתיכות שיכולות להיכנס לאח, לסדר אותן לייבוש, לנקות את המחטים שהתפזרו בכל מקום, לתקן את הגגון של החנייה.

העץ שקרס בחצר ביתינו

נוודי עיר

כמה ימים אחר כך סיפרתי בחוג על מה שקרה. "אני מקווה שהביטוח מכסה הכול", איחלה לי המורה. ביטוחחח… חחח… חברות ביטוח לא ממש מעוניינות בנו כלקוחות. אנחנו לבד בסיפור הזה. אחד הדברים האהובים עליי בצורת החיים שלנו כ-stadsnomaden הוא הקשר ההדוק לטבע, למציאות. אני יודעת לומר כמה באמת עולה לתקן נזקים של הסופה, בזמן ובאנרגיה, לא באירו.

Stadsnomaden ("נוודי עיר") הם אנשים שגרים בתוך או בשולי העיר, במבנים שאינם מבני קבע. קהילות קטנות של כמה בודדים עד כמה עשרות חיים בקרוואנים, טייני-האוסז, או בסוגי אוהלים שונים כמו טיפי ויורט. רמת העצמאות משירותי העיר והמדינה, כמו ביוב, חשמל וכיו"ב משתנה, וחלק חיים לגמרי Off-grid. חרונינגן היא מהערים הבודדות, לצד אמסטרדם וניימייכן, שמאפשרות ואף נותנות מקום לצורת החיים הזו. יש בעיר כעשרים מקומות שבהם אנשים חיים באופן אלטרנטיבי, והעירייה בקשר עם כל הקהילות, גם עם קראקרים, שהתמקמו ללא אישורה ובאופן בלתי חוקי. חלק מהקהילות יכולות להישאר במיקומן באופן קבוע, אחרות באופן זמני, ומדי פעם צריכה קבוצה לעזוב וללכת למקום אחר. במקרה כזה העירייה עוזרת לה למצוא מקום חדש שיתאים לצרכיה.

אמנם קראקרים ותיקים מלינים על כך שהולנד כבר מזמן לא בירת הסקווטינג שהייתה פעם, אבל כישראלית זה עדיין מרגיש לי חלום. עצם ההכרה של גוף רשמי בכך שאנשים שונים רוצים לחיות בצורות שונות וצריך לאפשר את זה נראית לי מופלאה. החבר'ה כבר מתחילים להתלונן על איזו החלטה ספציפית של העירייה או על כך שלא לכולנו יש את אותו סטטוס, אני עדיין בהלם שהעירייה מדברת איתנו בכלל. בארץ, אפילו לבדואים כבר אין לגיטימציה לגור באוהל, ובמתחם עירוני כבר מזמן הייתה מגיעה משטרה ומפנה אותנו בכוח. פה יש אשכרה מחלקה שאחראית לדאוג למי שבחרו לחיות אחרת.

בגלל הרוח

סוף טוב

אחרי שבוע-שבועיים של עבודה, הכול חזר לקדמותו, מינוס גזע אחד עם ראש שבור באמצע הגינה. יום אחד הוא יהפוך להיות בסיס לבית על עץ, אבל זה בטח ייקח עוד שנה שנתיים. בינתיים החורף נגמר, הגיע האביב והירוק שב אלינו. עם בוא הפרחים הראשונים, סיפור העץ והסופה היו לנחלת העבר.

פעם בשנה, בחג הפסחא, מתכנסים דיירי ה"מחנה" למדורה משותפת. אז בעצם אני עדיין חוגגת מעין ל"ג בעומר. כל אחד בא עם כיסא או שניים, משהו לשתות, משהו לנשנש. אנחנו אחראים על המוזיקה, וכולם מביאים את כל מה שיש להם לשרוף. כך עובר לו בנעימים ערב סביב מדורה גדולה גועשת גיצים ופצפוצים. הפעם בין הלהבות בערו גם ענפי האשוח שניסרתי מעל גג המחסן. העץ שוב תפס מקום בחיינו, במעין אפילוג לסיפור הסופה. העלינו זיכרונות מכמה חודשים לפני, "איזה מזל היה לנו, אה?"

אולי מוזר לקרוא "מזל" לעץ שנפל, אבל אין ספק שהחוויה הזו הביאה איתה לא מעט תובנות. הראשונה והחשובה שבהן היא תזכורת עד כמה קטנים וחסרי משמעות אנחנו אל מול הטבע הפראי והבלתי צפוי. עד כמה הכל רנדומלי ונטול משמעות, עד כמה המזל משחק תפקיד חשוב בחיינו. זו תובנה שאי אפשר לקבל מספיק ממנה, במיוחד בעולם העכשווי, שבו אנחנו רגילים לשחק בכאילו. כאילו שיש לנו שליטה על משהו, שלא לומר על הכול. כאילו לא יכול להיות שיום אחד בדרך לעבודה פתאום יפול עלינו עץ. אז עכשיו מקשטים את החצר כמה ענפים של העץ ההוא, כמו גולגולת בציורי טבע דומם שמזכירה לנו מה יהיה הסוף של כולנו.

בסגנון החיים שלנו, נזק כזה מצריך כמה ימי עבודה משותפים. במבט ראשון זה נראה כבד, מחיר שעלינו לשלם. אבל במבט שני, זה סיפק לנו יום-יומיים של עבודה כל המשפחה ביחד. זה בעצם הרבה יותר נחמד מאשר למלא טפסים לחברת הביטוח, או לסיים את זה בתחושת "קנס" ששילמנו לבעלי מקצוע שיפנו את העץ. אותה עבודה פיזית גם מחזקת את תחושת המסוגלות, ומספקת קונטרה מסוימת לחוסר האונים אל מול איתני הטבע. ועל הדרך הילדים למדו איך אוטמים גג ואיך משתמשים במסור חשמלי.

אם עץ נופל ביער

בימים אלה אני קוראת את אלן ווטס, ואחד הטקסטים שלו הזכיר לי את "מה אכפת לציפור" של חנוך לוין. פתאום הלמה בי המשמעות הפילוסופית העמוקה של השיר הפשוט הזה, שגם הוא מתחיל בעץ. "העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק" (אגב, מומלץ ביותר לקרוא עם הולנדים עם עברית של מתחילים!). ואז התקבצו סביבו עוד עצים: העץ שנפל ביער, העץ הנדיב, זה שהפיל תפוח על ניוטון, עץ הדעת, עץ החיים. נראה שתמיד היה לנו, ועדיין יש לנו הרבה מה ללמוד מעצים. ואני מוקפת בהם. מי היה חושב שהאפשרות שייפול עלייך עץ היא בעצם סוג של פריבילגיה?

לכל הכתבות של אנאבל

משתדלת לחיות כמה שיותר גלגולים עוד בגלגול הזה. גרה בחרונינגן מ-2018 בבית עץ מעשה ידי ההולנדי המתוק בעולם. אוהבת תרבות, שפות, לחשוב, לבלות, מתרגמת, כותבת, עורכת, לפעמים מצלמת. בגלגולים קודמים הייתי בין היתר אמנית פלסטית והייטקיסטית, גרתי בפריז ובתל אביב וצברתי אוסף תארים אקדמיים בנושאים לא קשורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.