סינטרקלאס, החג שחיבר אותי שוב לחנוכה

אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים שאני אתהלך בדרכי הביתה ,בשש מעלות, דרך פארק קסום עם ברבורים, כשמעליי נושרים באיטיות עלי שלכת כתומים מהעצים ונערמים בצדי השביל, יחד עם תינוקת בעגלה וטודלרית קטנה על ״לופ פיטס״ ואשיר בקול גבוה שירי חנוכה כנראה שהייתי צוחקת לכם בפרצוף ושואלת אתכם מאיזה סרט מצויר הקרצתם את זה.

אפילו הייתי מאמינה לכם יותר אם היה מדובר בשירי כריסמס. זה הרי מסתדר טוב עם הפריים.

אני בת להורים שעלו לארץ בשנות ה-70, לא באה מבית דתי והקשר שלי לחגים ישראליים הוא כי נולדתי וגדלתי בישראל, המנהגים היו שם מסביבי וצרכתי אותם באופן פסיבי. קצת כמו לשמוע שלמה ארצי כי זה מתנגן בגלגל״צ.

אז גם אני חגגתי את חגי ישראל בכל מיני שלבים בחיי:

בגנים – אלבום התמונות של הוריי מפוצץ בתמונות מצהיבות מהילדות שלי בחגים. למשל בתחפושת בלרינה מאופרת בהגזמה, עומדת די בשוק ומחבקת טנא בשתי ידיי או עם כתר מבריסטול על הראש שמודבק עליו נר חנוכה בוער.

בבית או אצל הדודים – מה שתמיד היה מלווה בלחץ, מה לובשים? מה מכינים? מי יגיע? ומה נביא לחג? והכי כיף זה הדרך חזרה הביתה, השנייה הזאת שיושבים באוטו ויש שקט ואז מישהו אחד מתחיל לשחרר ריכולון קטן ואיתו משתחררים כל הסוגרים וצולבים את כולם בלי להשאיר אף אחד בחוץ. באהבה רבה כמובן, כי ככה זה משפחה ישראלית. 

אווירת החג תקפה אותי גם בבתי הספר – אם זה הקישוטים במסדרונות, הטקסים המפדחים או החופשים שחיכיתי להם כאילו זה היה הדבר היחיד שחייתי בשבילו.

ובבסיס – כי סוף סוף אוכלים סופגניה עם ריבה מלאה בשמן ולא רק שמן ואחר כך כשגדלתי, בסביבות גיל 20, חלפו החגים מעל ראשי, אין כל כך זמן, החופשים מתקצרים ופתאום רק המסיבות והחגיגות מעניינות אותי. 

לאט לאט הלווין הופך להיות החג האהוב עלי, כריסטמס שובה אותי בקסמיו וניו יירז נהיה אטרקטיבי משנה לשנה. בקיצור העולם נפתח, ג׳יזס קם לתחיה וגם אני אחרי כמה דרינקים מתחילה ללכת על המים.

וככה העברתי את כל שנות העשרים שלי בחודש דצמבר, בטיסות לחו״ל, טיולים לנצרת, מסיבות סילסבסטר בדירות תלאביביות מתפוררות, ואיך לא – בשופינג המוני כי זו בעצם מטרת החגים. עם הזמן החגים היהודיים הפכו למפגשים משפחתיים והתעדכנויות לגבי חיי הבני דודים שלא ראיתי שנה בערך.

וכך היה עד שעברנו להולנד, לפני שלוש וחצי שנים, זוג בלי ילדים שמשאיר את אליהו הנביא מאחור ומקבל באהבה רבה את סנטה. ואיך אפשר שלא להתאהב?

א. הוא לבוש באדום אז קשה לפספס אותו. לי עד היום אין מושג איך אליהו הנביא נראה, מעולם לא ראיתי אותו ומבחינתי הוא יושב על הסקאלה עם פיית השיניים שלפחות היא מביאה מתנות אבל הוא סתם בא, שותה לך מהיין והולך בלי להשאיר זכר.

ב. כי כבר בתחילת נובמבר כל הרחובות מתמלאים מנורות כריסמס מרהיבות, החנויות מקושטות בפתיתי שלג ומדבקות ענק של תחילת הסיילים. מותגי האוכל מוציאים מהדורות מיוחדות לכריסטמס והקראודנוטן מגיח לו בכל פינה.

ג. כל החברים שלי בהולנד, שהם בעצם המשפחה שלי פה, מדברים על זה. כולם נוצרים, נרגשים ומתכננים איך ההורים שלהם יבואו מברצלונה או צרפת ושבוע אחרי הם יסעו אליהם ואיך הם קישטו את העץ והמתנות שהם קונים לילדים וכו' וכו'…

הכי מרגש בעולם אבל מרוב היי מטורף של חגים שכחתי שזה לא החג שלי בכלל. אני לא הולכת לראות אותם או לדבר איתם חודש שלם עכשיו. ממש סצינת ״שכחו אותי בבית״.

בזמן שכולם עושים תוכניות לחגים, מדברים על סוגי עצים, תולים מנורות בחלונות הבתים, שולחים כרטיסי ברכה, מזמינים את המשפחה וחיים להם בסרט אמריקאי נוצץ אני מסתכלת על כל זה מרחוק והולכת הביתה לשבת לבד בחושך, עם חנוכייה, אוליבולן מהלידל וכמה סביבונים. יאאיי…

האמת זו תקופה באמת מוזרה, מלאה ברגשות, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות ועוד יותר מתבלבלת כשסנט ניקולאס נכנס לתמונה. יש לנו שתי בנות שנולדו פה, הולכות לגן הולנדי, חוזרת משם לבושות כמו זוורטה פיט ומדקלמות מחרוזת שירי סינטרקלאס. מאיפה הגעת פתאום אלוהים ישמור??? בספינה מספרד, סבבה, אבל עד לפני שלוש שנים לא שמעתי על קיומך ועכשיו אני מוצאת את עצמי נדחקת בשורה ראשונה, עם המשפחה שלי, בין אלפי ילדים הולנדים במרכז העיר ומנופפת לך לשלום בזמן שאתה עובר עם הסוס הלבן שלך והעבדים השחורים שמרקדים מסביבך זורקים עלינו פייפרנוטן. ואט דה פאק איז האפן טו מי?

לא יודעת, עוד לא הספקתי לעכל אותו. 

אז שבתי לי לאזור הנוחות שלי, מי היה מאמין, והתחברתי שוב לחנוכה כי זה מה שאני באמת מכירה. אני מלמדת אותן את השירים בעברית והמנהגים של החג. גם אם החגיגה לא תהיה גדולה ורועשת, בלי ים מתנות ומשפחתיות המונית אבל לפחות אמא שלי תבוא אלינו מהארץ למלא קצת את החסך ובסילבסטר נתחפף לחופשת מולדת לקבל קצת אהבה. גם ככה קר פה רצח ותל-אביב, רק לשמוע את השם של העיר הזאת עושה לי נעים.

חג שמח!

*האיור בכותרת הוא מעשה ידיה של נטלי. אפשר להתרשם מעיצובים נוספים באתר שלה

Avatar photo

אני נטלי בר דוד פרנקל, מעצבת ומפתחת המותג Kotopinat ואמא לשתי בנות ישראולנדיות (;.
לפני 4 שנים עזבנו את הדירה התלאביבית שלנו, עמית ואני, זוג נהנתנים בלי ילדים, בעקבות הרילוקיישן. התחלנו את המסע החלומי הזה פה בברדה וכמו בכל חלום לפעמים מתעוררים מפוחדים עם זעה קרה ולפעמים עפים באוויר בהתרגשות גדולה אבל מה שבטוח זה רק ממכר ועושה חשק לעוד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.