ממש מזמן, כשהיינו קטנים, כפופים להנחיות הורינו, היה לנו ברור שיש דברים שהם פוסקים בנחרצות אבל תכלס לא ממש מתיישבים עם המציאות. ויש דברים שיוצאים להם מהפה, אבל לקוחים מסט החרדות הפרטי שלהם, ולא קשורים אלינו כלל וכלל.
לכן כהורים, ממש כמו שאת האוטו לוקחים לבדיקה תקופתית, בואו נשאל את עצמנו כמה שאלות, נבדוק איפה אנחנו נמצאים יחסית להבטחות שהבטחנו לעצמנו על איזה הורים נרצה להיות.
קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון
לאחרונה הגיעו אליי לקליניקה שני הורים עם שאלות שהכבידו עליהם.
האחת סיפרה שבנה לובש בגדי בנות, בעבר רק כסוג של משחק, בבדיחות דעת, והיום ממש כדבר שבשגרה.
״מה יהיה איתו? אני פוחדת שלא יהיו לו חברים, שינדו אותו. מלחיץ אותי שאנחנו עושים איתו טעויות שירחיקו אותו מאיתנו כשיגדל.״ היא הרגישה מוטרדת ומוצפת רגשית.
וגם אבא ששיתף במצוקה מול ההודעה שבתו נשארת כיתה. ״אני לא יודע איך לספר לה את זה, מרגיש שנכשלנו בתמיכה בלימודים שלה. מביך אותי לשתף את ההורים שלי.״
בשני המקרים האלה, לצד ההתלבטות העניינית מהו המענה המתאים, עולים גם קולות שהם אחד לאחד שיח פנימי של ההורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם טיפול טוב בילדיו. להרגיש בושה, מבוכה, תסכול, חשש, זה הרי אנושי ומובן לגמרי, ובכל זאת, אסור בתכלית האיסור לערבב את החומרים האלה בשיח שלנו עם ילדינו. וכן, הוא מתערבב.
הורות מתחילה בחיבור מוחלט בין התינוק להוריו. זה נעים ומרגש, אבל ככל שחולפים הימים ועוברות השנים, היכולת, וגם הזכות שלנו, לחיבור טוטאלי שכזה לילדים שלנו, מצטמצמת. יש כאן כוחות סותרים כביכול, הפועלים במקביל. התשוקה להישאר בקרבה מלאה, מעורבות, הגנה, הכוונה, ומנגד, ההבנה שאנחנו שונים מהם והם שונים מאיתנו, ונועדו לחיות חיים עצמאיים שישקפו את אישיותם ושאיפותיהם *בלבד*. ועל זה, יש מחלוקת, מסתבר. כלומר, גם אם לא באופן מפורש וגלוי, לא לכל אחד העצמאות המלאה של הילדים וכפיפותם לצו ליבם בלבד, יעברו חלק בגרון. ומה אם יבחרו בחירות שמאכזבות אותנו? ואם יעשו דברים שברור שהם טעות, ובכל זאת יתעקשו עליהם? מה אז?
אם נשאל את עצמנו איזה הורים נבחר להיות, ברור שאף אחד לא יאמר שתלטנים, כופים דעתם על הילדים, שיפוטיים, השלכתיים, חרדתיים. כי עוד לפני שהפכנו הורים, המסקנות שהסקנו אנחנו בגיל הנעורים היו חד משמעיות: העבר של הוריי לא יהיה העתיד שלי. כל כך פשוט ותמציתי. ולמה? פשוט כיוון שאופק הוא זכות מולדת לכל אדם. ואופק לא יכול להיות מאחורינו, אלא רק לפנינו. אופק יש בו חסד ומסתורין וסיכוי. וגם סיכון, כמובן.
ולכן, בשיחה עם שני ההורים שהגיעו אליי, עברנו מהר מאוד לדיון החשוב באמת:
מהן אותן הנחות שעליהן את מבססת את החששות שלך? מה מניע אותך לחשוב שצריך להתבייש במצב של בנך? ואז הם מסבירים בדיוק מהו אותו רציונל. ואחרי כמה דקות של תיאור ההנחות המפעילות אותם, ברור פתאום, שמה שהם אומרים הוא *שלהם*, והוא כולו מבוסס עבר. השקפות, חינוך, ניסיון חיים.
כך בדיוק נראית השלכה. מבוססת חוויה סובייקטיבית שאנחנו מחילים על אחר, על פי רוב, ללא הסכמה.
במקרה של ההורים האלה, זו השלכה של קולות פנימיים, אנושיים ומוכרים, לתוך מרחב של אדם אחר, חדש, צעיר ושברירי. בוודאי שלניסיון החיים שלנו יש ערך רב. יש בכוחנו לתמוך בתהליך העיבוד והניסוח של סולם הערכים של ילדינו. יש לנו השפעה על ארגז הכלים שלהם, על שפה רגשית וחוסן נפשי. נפלא.
אבל, מהו האיזון הנכון בין הקולות שלנו לקול הצעיר שרק מתחיל למשש את גבולותיו ולנסח זהות עצמאית?
להישאר כיתה, מה אנחנו חושבים על זה? לתת לבן ללבוש בגדי בנות, איך זה מרגיש לנו? האם זה תקין? ומה אם זה לא תקין? ובכן, זאת תמיד תמיד השאלה, שנותנת לנו את הזכות, כביכול, להתערב, ולפעמים אף לפלוש, לחזית לא לנו. בין אם זה טוב או רע עבורם, יש כאן *שביל* של אדם, גם אם צעיר, תלוי, חסר ניסיון, שנועד להוביל אותו למקום של בהירות, מקום אותנטי, בטוח, עצמאי. ושם, העדינות שלנו היא המחוג שיקבע איזה הורים נהיה לילדינו. חוסמים את השביל כדי שלא יכאבו, יכשלו, יפגעו? מכוונים אותם? מתערבים בדרכם? מחווים דעה גם אם לא התבקשנו?
השביל הזה הוא אישי. גם אם צעדנו בשביל דומה, זה שלהם הוא אחר. נסלל תוך כדי הליכה.
האם שדיברה על החשש שבנה ילבש בגדי נשים ויסבול בהמשך מיסורים חברתיים, אולי צודקת. אולי יש ממש בדברים. ובכל זאת, התשובה שלי אליה היתה, בבקשה *הפרידי* את החששות והדעות ממנו, עבדי את החומרים המתעוררים, ופני מקום. פני לו את הדרך. שימי את העבר שלך בחיקך החם וערסלי אותו. זהו רכושך הפרטי, והוא כולו באחריותך הבלעדית. אל לך לערבב בחומרים הפרטיים האלה את בנך. פשוט כי הוא *אדם נפרד*. ההשלכה, טבעית ככל שתהיה, היא לא המתנה שנרצה לתת לילדינו.
ליווי ילדינו בתהליך ההתמודדויות החברתיות, הרגשיות, הבריאותיות, הרוחניות של הילדים שלנו הן חלק מהמשימה ההורית. השאלה שעלינו לשאול, שוב ושוב את עצמנו היא *שאלת המינון*. כמה הקול שלנו נוכח? כמה הקול הצעיר זוכה לקשב, לאמון, למרחב בטוח בכדי לתרגל עצמאות? לא הגיוני שנשאיר לילדים את ההתמודדויות שלהם ונפנה את הגב. אבל בבוא העת, אם נרצה או לא נרצה, הם יסובבו את גבם אלינו. הם ילחמו על הזכות להתמודד בעצמם עם האתגרים שלהם, ואז, חשוב שכבר יהיה להם ברור איך עושים את זה. איך בוררים עיקר מטפל, איך יוצאים לדרך באמון מלא במצפן הפנימי. לכן טיפוח של שביל עצמאי, עם יד בוטחת, מושטת לעזרה, שניתן בו לשמוע את ההולך, הוא המתנה המופלאה ביותר לתת לילדינו. ושוב נזכור, ונזכיר גם להם, גם יד מושטת מותר לדחות. זה בסדר, בריא ומבורך.
להבדיל מהורינו, אנחנו מושכלים יותר. יש לנו מושג רחב יותר ולכן גם אחריות רבה יותר על הגבולות שלנו, ועל הגבולות של ילדינו. ולכן צריך שיהיה ברור מה עלינו לעשות. עלינו מוטלת האחריות לשרטט את מפת העצמי שלנו, ולזהות את השביל *מחוץ* לגבולותינו, להבין לעומק מהם הקולות המדברים מתוכנו, ולהבין שמופרדות היא עוד דרך לאהוב.
