פולי

פולי הגיע בשעה אחת אחרי הצהריים וכעבור שעתיים נעלם. זה היה היום האחרון של השנה האזרחית ובחוץ רעמו הזיקוקים. חגיגות השנה החדשה בהולנד מתחילות עוד בצהרי השלושים ואחד בדצמבר ומתחזקות ככל שנוקפות השעות. לקראת הערב מצטמצמים המרווחים בין הזיקוקים – כמו מרווחי המנוחה שבין הצירים, עד שהשמיים והאוויר והכל נשמעים כמו מטווח לילה במחנה טירונים.

התחזית ללילה ההוא דיברה על שתי מעלות מתחת לאפס. אם פולי לא יימצא בשעות הקרובות – קרובות מאוד – לפני רדת החשכה, הוא יקפא למוות. ומה שיותר גרוע, זה שפולי לא היה שלנו. הוא היה הכלב ששמרנו עליו כשאמא ואבא שלו נסעו. מה נגיד להם כשיחזרו? מה נגיד לילדים שלהם? בדיוק החלפנו משפחה אחרת במשמרת השמירה עליו, פחות משעתיים עברו מאז שחצה את מפתן הדלת – והנה הוא ברח. קווצת שיערות חומה התבדרה ברוח, תלויה על זיזי קורת העץ התחתונה – המשוחררת מעט – בגדר. קורה שיצרה את הפרצה שקרצה לו, כאילו הבטיחה מילוט מהרעש הבלתי נסבל שהלך והתחזק מרגע לרגע. השעות שהן הסיוט הגדול של כל כלבי הולנד ביום האחרון של השנה. היום והלילה בהם רועמים השמיים בקולות פיצוץ משל מדובר על זירת קרב במזרח התיכון. השעות בהן כל יציאה מהבית מעוררת בבוגרי הצבא הישראלי טראומות רדומות משדות מלחמה אחרים ומזכירה לישראלים שחיים כאן את מציאות החיים בעוטף עזה, שממנה הם כל כך ביקשו לברוח. טרם החגיגה מצטיידים ההולנדים בקילוגרמים של חומרי נפץ אמיתיים ומאולתרים ומפוצצים אותם בכל פינת רחוב. זהו היום היחיד בשנה שבו החבר׳ה מרשים לעצמם להשתחרר ועד הסוף, לפוצץ ולהשתולל וכמעט לאבד שליטה. רק יום אחד בשנה. ואנשים נפצעים ביום הזה, מאבדים איברים ונפגעים ולפעמים נפגעים קשה ובכל זאת, שנה אחרי שנה, הולנד חוגגת. כי בשאר הזמן, שקט ודממה פה למות.

שריקה ופיצוץ, שריקה ופיצוץ, פיצוץ פיצוץ פיצוץ, מאחורה ומקדימה, מאחורי הגדר ומאחורי הקיר ומאחורי הבית ומעל הראש, בכל מקום, בוערים השמיים, מסביב נוחתים שרידי הפצצות המאולתרות, אין לדעת מאיפה זה יבוא הפעם, כמה רעש, קר כל כך ופולי ברח.

עם הישמע הפיצוץ הנוסף הוא יצא אל החצר ורץ מיד אל הפרצה בגדר. היא לא הייתה רחבה אבל זה הספיק לו. קווצת השיערות על הקורה המשוחררת סיפרה שהוא היה צריך להשתחל וקצת להידחס כדי לצאת, אבל הנה, בזמן ארוחת הצהריים כשתשומת הלב של דיירי הבית הוסטה מעט, הוא רץ ונמלט. ובחוץ, מחוץ לגדר ומחוץ לבית שהוא לא זכר מהפעם הקודמת שבה היה שם, מחוץ לבית הכל היה הרבה יותר גרוע. שם כבר לא היה איפה להסתתר והזיקוקים היו בכל מקום. הם החרישו את שמיעתו והפחידו אותו עוד. הוא החל לרוץ ורץ בלי לדעת לאן, פנה ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה בניסיון לברוח, להשתיק, להפסיק את הרעש, אבל הרעש לא נפסק ופולי רץ ועכשיו רק ישר, כל הזמן ישר, הרחק.

׳תבוא מהר הביתה,׳ התקשרתי מיד ליובל, כאילו היה מדובר בתינוק קודח מחום. ׳פולי ברח.׳ יובל הגיע ומיד פתחנו במבצע חיפושים. התחיל להחשיך והיה קר והזיקוקים התחזקו. מרגע לרגע הרגשנו איך עננה של משהו רע וכבד עולה ומתמקמת מעל לראשנו, כמו שינה שמתעוררים ממנה למציאות נוראית. מה נגיד להורים של פולי? איך איבדנו להם את הכלב ככה?

ובתוך הבית פנימה הילדים החלו במבצע כתיבת מודעות השבת אבדה, בהולנדית. סגולה נוספת שנקטנו בה הייתה אמירת הפסוקים ׳אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם׳. יש להרחיב במעלותיה של סגולה זו, שהוכחה כיעילה מאוד במקרים של השבת אבדה. קופצים, מוחאים כפיים ושרים במנגינה מסוימת, ובמקביל יש מישהו שמחפש היטב את מה שאבד. ובגלל שכל השאר שרים חזק, ההוא שמחפש מחפש ממש חזק, וככה בסוף מוצאים את מה שחיפשנו, ולכן הסגולה עובדת. כלומר, היא תמיד עבדה עד עכשיו כשהיה מדובר על אבדות קטנות, בעיקר בתוך הבית. וגם על דרכונים היא עבדה פעם, גם על ארנקים, על כסף מזומן, על טושים חדשים. על כלב היא לא עבדה כי כלב, אף פעם לא איבדנו. עד הפעם הזאת.

בתורות הלכנו בסיבובים מסביב לבית, עם פנס כי כבר התחיל להחשיך. פעם אני ופעם יובל, פעם ברגל ופעם על אופניים, פעם לכיוון הזה ופעם לכיוון ההוא, אבל פולי כבר היה רחוק. התקשרנו לחברים ולשכנים ושלחנו כמה משלחות חיפוש, אפילו לבית של ההורים של פולי נסענו, אומרים שלפעמים כלבים אבודים יודעים להגיע לבית שלהם, אולי הוא יושב שם מתחת לדלת ומחכה? אבל פולי לא ישב ולא חיכה, הוא היה מפוחד ומבוהל מאוד, ובשלב הזה כבר היה מאוד רחוק מהבית שלנו ומהבית שלו. הוא חצה כבישים ומדשאות, רץ על מדרכות וקרוב לבתים, עבר מגרשי משחקים קטנים וגדולים, עצר תחת שיח להחליף נשימת כלב, נצמד אל האדמה כשהפיצוצים התחזקו ושוב רץ ורץ ורץ. רגע לפני שקפץ אל כביש ראשי סואן בדרך לעיירה אלסמיר, תפסו בו שתי ידיים חזקות וערסלו אותו כמו תינוק. בפעם השנייה היום הוא הוכנס למכונית עם ריח לא מוכר, הדלתות נסגרו והמכונית נסעה. הפיצוצים בחוץ נשמעו עכשיו מעט יותר מעומעם. לאן לוקחים אותו?

בבית התרבו המודעות הכתובות והתגברו קולות השירה של רבי בנימין. אפילו תפילה מקורית נכתבה שם, מלב של ילדה עצובה ורגישה במיוחד.

׳הלך עליו,׳ אמר יובל שבדיוק חזר מעוד סיבוב של חיפושים, ׳בלילה הטמפרטורות יירדו מתחת לאפס, הוא לא ישרוד את זה.׳ הילדים התחילו לבכות. עברו רק שעתיים וחצי שהרגישו – איך אומרים בצדק, כמו נצח.

פולי הוצא מהרכב וקול לא מוכר דיבר אליו בשפה שהוא לא הכיר. נימת הדיבור של האיש הייתה ידידותית ופולי התרצה. הוא עבר דרך דלתות זכוכית שנפתחו מעצמן והוכנס אל כלוב גדול. היה נדמה לו שהוא שמע קולות נביחה עמומים במרחק. בכלוב היה מזרון ושתי קערות עם מים ואוכל. עייף ורצוץ, וגם צמא ורעב, פולי אכל ושתה ונרדם. מספיק להיום. סוף סוף אין פה פיצוצים.

כעבור כחצי שעה נשמע צלצול טלפון. ׳שלום, אהה…׳ פתח קול מהוסס באנגלית – זו הייתי אני כמובן, ׳אולי תוכלו לעזור, אנחנו… אה.. איבדנו כלב, אולי הוא אצלכם?׳

׳איך הוא נראה?׳ ענה לי קול נעים אך חשדן בצד השני. גם כן אלה, לא שומרים על הכלבים שלהם בלילה הכי מסוכן בשנה, זה כבר הכלב השלישי שמגיע אליהם הערב. ׳הוא חום ולבן, זה רועה אוסטרלי, יש לו נמשים על האף… יש לכם כזה?׳ לא היה שום סיכוי אבל היינו חייבים לעשות הכל. זה היה כבר המקלט השלישי לחיות אבודות שהתקשרנו אליו.

׳כן, מצאנו אותו.׳
׳מצאתם אותו? באמת?׳ מה הסיכוי? מה הסיכוי שהם באמת מצאו אותו? זה היה נראה יותר מדי טוב.
׳אז אנחנו באים,׳ קראתי וכמעט שניתקתי את השיחה, ממהרת. ׳לא לא, את לא יכולה לבוא עכשיו,׳ דיבר אליי קול נשי רגוע, ׳אנחנו כבר סגורים וזה ערב השנה החדשה. את יכולה לבוא מחר מאחת עד ארבע. בסדר?׳
׳בסדר, תודה!׳ אמרתי תוך כדי לבישת המעיל וניתקתי את השיחה. ׳אני הולכת להביא את פולי, תישארו כאן בהאזנה אם פתאום הוא יתקשר,׳ תדרכתי את בני ביתי ויצאתי מהבית כרוח הסערה שבחוץ. אמרו לבוא מחר באחת, אבל זה לא הכלב שלנו והוא גם ככה לחוץ, אני לא יכולה להשאיר אותו שם בלילה.

אחרי רבע שעה של נסיעה תחת אש בשדות פרברים דפקתי בדלת של המקלט לחיות אבודות. ׳אני חושבת שאמרתי לך לבוא מחר באחת, נכון?׳ ננזפתי מיד כשדלת הזכוכית נפתחה לכדי סדק צר. ׳כן, אבל, אני אסביר, אם תתני לי להיכנס.׳ אמרתי וכמעט שנדחפתי פנימה. ׳תראי, אני מבינה שאמרתם לבוא מחר, אבל זה לא הכלב שלנו ואנחנו רק שומרים עליו והבעלים שלו סומכים עלינו ואנחנו לא יכולים לאבד אותו והוא לחוץ מהזיקוקים ואנחנו חייבים לקחת אותו הביתה. עכשיו. אפשר בבקשה לפחות לראות אותו?׳

׳לא.׳ אמרה האישה. פשוט, לא. ׳למה לא?׳ שאלתי, ׳הוא פה, נכון?׳
׳כן, הוא פה, אבל את לא יכולה לראות אותו.׳
׳למה לא?׳
׳כי זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים.׳
׳מה?׳ שאלתי, ׳מה לא פייר כלפי הכלבים האחרים? מה זה, גן ילדים?׳
׳זה לא פייר לכלבים האחרים שאת תבואי לראות את הכלב שלך ואחרים לא יכולים לראות את הכלבים שלהם. אז זה לא פייר.׳
׳אבל אין פה אף אחד עכשיו, מה לא פייר?׳
׳אני מצטערת.׳ אמרה האישה מהמקלט. ׳את לא יכולה לראות אותו ואת יכולה לקחת אותו רק מחר בשעה אחת. ועכשיו, תסלחי לי בבקשה, יש לי כאן הרבה עבודה לקראת הלילה.׳ עכשיו היא כבר לא הייתה נחמדה.
׳אני יכולה לפחות לראות תמונה שלו?׳ בקשתי, ׳ואולי זה בכלל לא הכלב שלנו?׳
׳בטח, בשמחה,׳ אמרה פתאום האסיסטנטית שישבה מול צג המחשב. כעבור שתי דקות היא חזרה והראתה לי על מסך הטלפון שלה את פולי. יושב על המזרון, סך הכל נראה בריא ושלם, אולי טיפה מלוכלך. האם כדאי לי לבקש ממנה להראות לו תמונה שלי או שגם זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים?

ניסיתי לחשוב מה כדאי לי לעשות עכשיו בלי לעורר מהומה ובלי להגביר את הרושם השלילי שיצרתי. רציתי למשוך זמן ולדבר אל הלב שלה. ׳תראי,׳ פתחתי לאט בלי לדעת איך להמשיך, ׳את חייבת להבין אותי. דמייני שהיית בסיטואציה הזו במקומי. זה לא הכלב שלי. אנחנו רק שומרים עליו,׳ כאן התחלתי לבכות על באמת, ׳אנחנו אחראים עליו בפני המשפחה שלו. יש להם ילדים קטנים והם קשורים אליו נורא. הם סומכים עלינו. נכון שעכשיו הוא פה והוא שלם ובריא, אבל הוא צריך להיות אצלנו בבית. כי היום בערב הם אמורים להתקשר אלינו – זו השיחה הקבועה שלנו פעם בשלושה ימים, ואני לא אוכל להגיד להם שהכלב לא איתנו. זה ישבור אותם מדאגה. את היית רוצה להיות במקומי?׳

הדמעות שלי היו אמיתיות לחלוטין, התקשיתי לנשום. דמיינתי את עצמי מתחננת לקצינים גרמנים שישחררו ממעצר את היקרים לי וזה רק הגביר את הדמעות. נכון שהסיטואציה לא הייתה זהה אחד לאחד ואפילו – אם לדייק, הייתה אחרת לגמרי, אבל רק בשביל הנקודה הספציפית הזאת של תחינה לשחרור בפני בעלי סמכות, הונעתי על ידי הטראומה הגנטית שלנו וזה כנראה עזר לי לבכות. אני לא יוצאת מכאן בלי פולי.

היה נדמה שמריקה – הגברת המבוגרת – מתרככת, הבכי שלי כנראה נגע לליבה. אבל היא עדיין התקשתה לפעול בניגוד לנהלים. היא החליפה כמה מילים עם האסיסטנטית הצעירה. לדעתי הן היו בנות משפחה.

׳איזו הוכחה יש לך שהוא באמת הכלב שלכם?׳ מריקה שאלה בחשדנות, ׳את יודעת כמה אנשים גונבים כלבים ואחר כך זורקים אותם בחוץ ובסוף הם מגיעים אלינו?׳
׳אמרתי לך,׳ ייבבתי נואשות, ׳הוא לא הכלב שלנו, אנחנו רק שומרים עליו, הוא כלב של החברים שלנו.׳
׳אבל איך אני יכולה להאמין לך? ואם זו לא האמת?׳
׳את חושבת שבאמת הייתי באה לכאן עם רצועה ריקה בערב השנה החדשה (היא לא צריכה לדעת שאנחנו לא חוגגים את זה) ובוכה לך ככה, אם זאת לא הייתה האמת? את באמת חושבת ככה?׳מריקה והאחיינית – כך החלטתי – שוב החליפו מבטים. אני קינחתי את האף.

ואז נזכרתי, שבטלפון שלי יש תמונות! יש הוכחות!

׳בואו תראו,׳ אמרתי לשתיהן, ׳הנה תמונות של הילדים שלנו עם פולי׳, הראיתי להן תמונות מהפעמים הקודמות שפולי התארח אצלנו, ממש אותו פולי שיושב שם עכשיו בתוך הכלוב, זה עם הנמשים.

הגדלתי לעשות והגדלתי עבורן גם תמונות של הילדים בלי פולי, גם תמונות של עוגות יום הולדת מעוצבות ואפילו מיקסר שחשבנו לקנות, ככה כדי לדבר אל הלב. ׳תראו איזה חמודים,׳ המשכתי בלי בושה, ׳הנה הבן הקטן שלי בבריכה בחצר, הנה הוא מחופש לג׳ירפה – יש לנו חג אצל היהודים, שכולם מתחפשים, קוראים לזה פורים. היית פעם בישראל? אני מירושלים, איזו עיר מיוחדת… אני כל כך מתגעגעת…׳ גם זה עבד. מריקה הייתה כמעט מוכנה לאפשר לי לקחת את פולי ובלבד שאפסיק לחפור כבר ואעוף מכאן.

׳תראי, אני באמת מבינה אותך. בואי נמצא פתרון לבעיה הזו ביחד.׳
׳איזו בעיה, אין כאן שום בעיה, תני לי לקחת את הכלב ואני הולכת מכאן!׳ רציתי להתפרץ אבל משלתי ברוחי. ׳בואי נמצא,׳ אמרתי ברוגע, ׳ביחד.׳
׳כדי לשחרר את פולי אני צריכה לקבל ממך את מספר הצ׳יפ האלקטרוני שלו ואת ההסכמה של הבעלים המקוריים שלו לכך שאת תקחי אותו מכאן. אני מאמינה למה שאת מספרת, אבל יש נהלים ואני לא יכולה לחרוג מהם. את מבינה?׳

בוודאי שאני מבינה, אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות עכשיו זה להפריע להורים של פולי בחופשה הקייצית שלהם במרחק של מאות אלפי קילומטרים מכאן ובהפרשי שעות איומים, חשבתי לעצמי. אנחנו ננסה להסתדר בלי זה ואני אספר להם הכל אחר כך. מבטיחה. מה עושים?

׳אנחנו חייבים את מספר הצ׳יפ ואת ההסכמה שלהם. בלי זה לא נוכל לשחרר אותו.׳ אמרה מריקה והתחילה להראות סימנים של כעס הולנדי מנומס. אחד הסימנים שהיא הראתה זה גבות מחוברות מאוד. הזמן שלי הלך ואזל.

למען הקיצור נספר שלבסוף, בעזרת חברים ובמעט תחבולות השגנו גם את מספר הצ׳יפ וגם הסכמה לשחרור. פולי יצא מהכלוב מרוצה וטוב לבב ובראותו אותי קפץ ושמח וכשכש בזנבו באושר. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שלא הייתי קרואלה דה וויל אלא רק אל הכלב המסוים הזה התפללתי ואותו באתי לקחת הביתה, אפילו שזה לא היה פייר לכלבים אחרים. אני באמת מצטערת.

למחרת סגרנו את הפרצה בגדר ואחרי שכולם נרגעו סיפרנו את הסיפור להורים של פולי. הם שמחו שהכל נגמר בשלום. פולי מצידו שכח את קורות השעות ההן די מהר ושארית ליל הזיקוקים עברה עליו בהתכרבלות מרשרשת מתחת למיטה שלנו.

כמה פעמים התקשרתי אל המקלט לחיות אבודות ובקשתי לברר את זהותו של האיש שמצא את פולי והביא אותו לשם, כדי להודות לו. שמו לא נמסר לי מטעמי פרטיות הולנדית. חבל, הייתי מביאה לו בונזוניירה.

אם יש דבר אחד שלמדתי מהסיפור הזה – חוץ מהוכחה נוספת לכך שלפעמים אין ברירה וחייבים לבכות חזק – זה שהסגולה של רבי בנימין למציאת אבדה עובדת, עובדה.