15 דקות ויש תפוז

זה לקח לי 15 דקות. כל דבר פה לוקח לי 15 דקות.

גם המרחקים הארוכים יסתכמו ב-15 דקות. ואז מסתבר לי שזה לא כזה ארוך, זה בסה"כ 15 דקות.

אתמול זה היה לי קצר מדי, ה-15 דקות אופניים. היה יום מדהים ורציתי עוד. אז המשכתי.

ואז המציאות אמרה לי שלום.

והיה לי קשה, התעלות עם הגשרים עייפו אותי, והבנתי שאני בכלל לא בכושר, כי מ-15 דקות אי-אפשר להיכנס לכושר. ובמיוחד עם אופני הסבתא שלי. ואני גם כל הזמן עוצרת, מצלמת, מסתכלת, שלא לומר בוהה. סבתא.

בכלל, מה הקטע הזה להיכנס לכושר? חשבתי שאני אמורה לצאת מזה…

וכשהשמש יוצאת, אני מפשילה מהר שרוולים וממתינה 15 דקות לויטמין די. לפעמים 16 כי זה נדיר.

קריר לי. ממשיכה.

האביב בא והכל פורח, היום התארך ופתאום יש מלא דברים לעשות ואין לי מושג איך הבית שלנו נראה כי אנחנו בקושי שם. כל האופציות פתוחות ואני מחליטה לנסות את מעיל המעבר שלי, אני אשכרה מרגישה שרזיתי.

איזה כיף, התרגשות באוויר. בייבי חן החליטה להישאר עם המעיל המנופח שלה, אבל ההנחה שגם זה יחלוף, בדיוק כמו שהחורף חלף לו.

כן, לקח לו קצת זמן, לא יותר מדי, אבל לא בדיוק 15 דקות. אבל עכשיו הוא פה, האביב שאני כה אוהבת. והכל מתמלא לו בצבעים משגעים. כמעט כמו הצבעים ההם מתחת למים. אבל רק כמעט. אני מסתכלת על עצמי במראה ובבת אחת מחליטה שנמאס. קובעת תור. מחכה. וכעבור שעתיים יוצאת אחרת ממה שנכנסתי.

כמה אחרת…ממממ..תחשבו תפוזינה. תחשבו אני. ועכשיו ביחד.

Avatar

אני חן. ​ואני כותבת.
נולדתי בשנות השמונים העליזות ומאז משתדלת להיות עם חיוך תמידי על הפנים. נו, משתדלת.
עשיתי בחיי כל מיני דברים ובשנים האחרונות אני מנהלת פרוייקטים בהיי-טק ומדריכת קבוצות הורים ויחידים.
אוהבת לטייל, להסתכל אל האופק ולהרגיש את השמש מחממת את הכתפיים.
כתיבה בשבילי זה חמצן, אויר לנשימה. האותיות ממקדות אותי ובאותה עת מפזרות אותי.
אני שם בלי מסכות והגנות, רק אני והאותיות.
אני אוהבת את הצבע הכחול. הסגול. וגם אפור ושחור.
אוהבת את המורכבות של חיי ואומרת תודה על הפשטות ועל הצבע הלבן שקיים.
גרה באמסטרדם עם בן-זוגי ויחד אנחנו מגדלים את הדור הבא.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.