המטול של בצ

אני במטוס. או כמו שבייבי חן אומרת מטול. אין לה עוד ס' אז היא אומרת ל' במקום, מטול. ולפעמים כשאני שואלת אותה מה היא עושה, היא עונה "אני עלוקה עכשיו".

אנחנו עוד כמה דקות נוחתים חזרה באמסטרדם, מסתכלים מהחלון נפעמים. המון זיקוקי דינור לרגל השנה האזרחית החדשה. המון. ה מ ו ן.

זו חוויה אחרת לראות את זה מלמעלה, חוויה שונה ומיוחדת. תמיד אנחנו למטה, מרימים את הראש, מרגישים קטנים ועדיין מנסים להגן על הילדים, מחבקים ומגוננים. לעתים זה יותר מדי קרוב וחזק, אז יש תנועה כזו עם הכתפיים, כמו צב שמכניס את ראשו לשריון. צב שמכניס את הראש לבית שלו, למקום המוכר והחמים.

ועכשיו אנחנו במטול שעוד כמה דקות נוחת, ואני רואה כבר את האורות של סכיהפול, שלא משנה מה קורה, תמיד ישמחו אותי, אורות הנחיתה של אחד הנמלים הטובים בעולם (ולא רק אני אומרת).

אני מסתכלת על הזיקוקים ובקושי שומעת את הרעש, זה לא כזה מפחיד ולא צריך לגונן על אף אחד, אני והזיקוקים באותו הגובה, כמעט באותו הגובה, אנחנו יותר גבוהים… אני בוחרת לאיזה כיון להסתכל ונפעמת מהיופי, מהצבע, מהאור.

והנה נחתנו, השעה 22:00, יום רביעי והתאריך הינו 31 דצמבר 2014.

כן, יש לי קטע עם מספרים. מודה.

לפני שנה בדיוק בתאריך 31 דצמבר 2013 עלינו על המטול. אני, הוא והיא.

והנה עברה לה שנה, בלי ששמתי לב.

התחלתי לכתוב פוסט סיכום שנה שכזה, על השנה שהייתה ועל זו שהגיעה, על ההחלטות והיעדים, הציפיות והרצונות. ופתאום זה נהיה לי דביק מדי, הרגשתי כמו בפגישת הנהלה עם מצגת משעממת שאף אחד לא קורא וכולם מסתכלים על השורה התחתונה. זאת עם המספרים שאני אוהבת. מסתבר שיש עוד אנשים עם קטע למספרים.

IMG_0557אז מחקתי הכל, את כל הציפיות והיעדים, במיוחד אלו, החונקים שלא מאפשרים לי לזוז, מקבעים אותי במקום של הגדרות ותיוגים עם מסגרת ברורה וגבולות שלא מאפשרים.

החלטתי שהשנה תהיה שנה בלי הגדרות, ללא גבולות ונטולת מסגרות. החלטתי שלא להחליט כי לפעמים מספרים הם רק מספרים. ולפעמים שנה חדשה זה רק ערב של זיקוקים מדהימים.

איך היה בישראל? וואו, להיות בישראל זה יותר ממספר אינסופי או זיקוקים באויר.

Avatar

אני חן. ​ואני כותבת.
נולדתי בשנות השמונים העליזות ומאז משתדלת להיות עם חיוך תמידי על הפנים. נו, משתדלת.
עשיתי בחיי כל מיני דברים ובשנים האחרונות אני מנהלת פרוייקטים בהיי-טק ומדריכת קבוצות הורים ויחידים.
אוהבת לטייל, להסתכל אל האופק ולהרגיש את השמש מחממת את הכתפיים.
כתיבה בשבילי זה חמצן, אויר לנשימה. האותיות ממקדות אותי ובאותה עת מפזרות אותי.
אני שם בלי מסכות והגנות, רק אני והאותיות.
אני אוהבת את הצבע הכחול. הסגול. וגם אפור ושחור.
אוהבת את המורכבות של חיי ואומרת תודה על הפשטות ועל הצבע הלבן שקיים.
גרה באמסטרדם עם בן-זוגי ויחד אנחנו מגדלים את הדור הבא.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.