אני במטוס. או כמו שבייבי חן אומרת מטול. אין לה עוד ס' אז היא אומרת ל' במקום, מטול. ולפעמים כשאני שואלת אותה מה היא עושה, היא עונה "אני עלוקה עכשיו".
אנחנו עוד כמה דקות נוחתים חזרה באמסטרדם, מסתכלים מהחלון נפעמים. המון זיקוקי דינור לרגל השנה האזרחית החדשה. המון. ה מ ו ן.
זו חוויה אחרת לראות את זה מלמעלה, חוויה שונה ומיוחדת. תמיד אנחנו למטה, מרימים את הראש, מרגישים קטנים ועדיין מנסים להגן על הילדים, מחבקים ומגוננים. לעתים זה יותר מדי קרוב וחזק, אז יש תנועה כזו עם הכתפיים, כמו צב שמכניס את ראשו לשריון. צב שמכניס את הראש לבית שלו, למקום המוכר והחמים.
ועכשיו אנחנו במטול שעוד כמה דקות נוחת, ואני רואה כבר את האורות של סכיהפול, שלא משנה מה קורה, תמיד ישמחו אותי, אורות הנחיתה של אחד הנמלים הטובים בעולם (ולא רק אני אומרת).
אני מסתכלת על הזיקוקים ובקושי שומעת את הרעש, זה לא כזה מפחיד ולא צריך לגונן על אף אחד, אני והזיקוקים באותו הגובה, כמעט באותו הגובה, אנחנו יותר גבוהים… אני בוחרת לאיזה כיון להסתכל ונפעמת מהיופי, מהצבע, מהאור.
והנה נחתנו, השעה 22:00, יום רביעי והתאריך הינו 31 דצמבר 2014.
כן, יש לי קטע עם מספרים. מודה.
לפני שנה בדיוק בתאריך 31 דצמבר 2013 עלינו על המטול. אני, הוא והיא.
והנה עברה לה שנה, בלי ששמתי לב.
התחלתי לכתוב פוסט סיכום שנה שכזה, על השנה שהייתה ועל זו שהגיעה, על ההחלטות והיעדים, הציפיות והרצונות. ופתאום זה נהיה לי דביק מדי, הרגשתי כמו בפגישת הנהלה עם מצגת משעממת שאף אחד לא קורא וכולם מסתכלים על השורה התחתונה. זאת עם המספרים שאני אוהבת. מסתבר שיש עוד אנשים עם קטע למספרים.
אז מחקתי הכל, את כל הציפיות והיעדים, במיוחד אלו, החונקים שלא מאפשרים לי לזוז, מקבעים אותי במקום של הגדרות ותיוגים עם מסגרת ברורה וגבולות שלא מאפשרים.
החלטתי שהשנה תהיה שנה בלי הגדרות, ללא גבולות ונטולת מסגרות. החלטתי שלא להחליט כי לפעמים מספרים הם רק מספרים. ולפעמים שנה חדשה זה רק ערב של זיקוקים מדהימים.
איך היה בישראל? וואו, להיות בישראל זה יותר ממספר אינסופי או זיקוקים באויר.
