אני מנסה להבין ולא מצליחה, קולטת מילים כמו קר, כחול, שלג, עכשיו. תוהה מה בייבי חן חושבת עליי, שאני לא ממש מבינה אותה, ומה זה אומר עליי, מה זה אומר שאמא לא מבינה.
אני שואלת אותה באיזו שפה היא מעדיפה לדבר, בעברית או באנגלית. והיא עונה הולנדית.
זה מוזר לי לרגע, כי זו לא היתה אופציה, אבל אז אני נזכרת שאני אמא שלה, והכל זה אופציה. תמיד יש עוד אופציה מלבד אלה המוצעות. תמיד המשולש יכול להפוך למרובע, והעיגול הענק הזה שרואים מקרוב, הוא למעשה נקודה קטנטונת כשמתרחקים.
היא מעדיפה הולנדית, מה אני אמורה לעשות עם זה? אני לא יודעת הולנדית. גם הוא לא יודע הולנדית.
היא מדברת הולנדית. אני עונה בעברית. היא מלמדת אותי הולנדית ואני מלמדת אותה אנגלית. היא שומעת בבית שלוש שפות. היא יוצאת לרחוב ושומעת חמש. ואיכשהו זה מסתדר לה והיא לא מתבלבלת, כשהיא קוראת לי "מאמא", אני עונה לה "כן?", היא אומרת "אמא, תגידי יא, לא כן. כי אמרתי מאמא". ואני עונה "שויין". אה, עוד שפה נכנסת לרשימה.
אז התחלתי ללמוד הולנדית. נרשמתי לקורס, קניתי קלמר כאלה ואחרי שבועיים העדפתי להיות בסטטוס של עכשיו שלג, כחול וקר. זה סטטוס שאומר הכל ובעצם לא אומר כלום, כי הרי אין באמת דבר כזה שלג כחול, וזוהי בדיוק התשובה. כי לא תמיד יש לי תשובה לכל דבר, לא תמיד השלג הוא לבן, לפעמים הוא כחול ואין ממש הסבר, לפעמים אני עונה ב "יא" כי היא ביקשה ולפעמים אני מקנאה בה על המבטא המושלם, על המבטא השלם. שויין, היא שלמה עם עצמה. ואני תקועה בשלג. מזל שהוא כחול. שלא ישעמם.
אני כל-כך שמחה בשבילה, על המסע שעברה ועדיין עוברת, על האנשים שהיא פוגשת, על התרבויות אליהן היא נחשפת. שום דבר הוא לא מובן מאליו. לפעמים אני. כי אני תמיד שם עבורה. וגם עבורו. ברור.
וכשאנחנו במצב רוח טוב, אנחנו מקשקשות בהולנדית, אני זורקת לאויר את כל המילים שאני מכירה.
זה לוקח בערך דקה, ואז תורה.
וזה לוקח שעה.
היא מלמדת אותי לספור בהולנדית, את הצבעים שקיימים ואת ימות השבוע, היא מספרת לי על החברים בגן ועל היצירות שעשו, מי בכה ומי תפס לה את הנדנדה. זה מפליא אותי איך היא אוהבת את הנדנדה, כמה שיותר גבוה, כמה שיותר לגעת בשמים, בעננים, לא משנה כמה קר והאצבעות שלה כבר קופאות. היא מאושרת, צוחקת צחוק גדול והקור הזה לא חודר אליה בכלל.
אני רוצה גם, מצטרפת אליה ועולה על הנדנדה.
היא מסתכלת עליי ואני צוחקת. אני מבינה עכשיו. האוויר הקריר מלטף את הפנים, התחושה היא כאילו של איבוד שליטה, אבל בקצב שאני מכתיבה, תחושה שהכל אפשרי, הכל פתוח, אני מסתכלת על השמים שבצבע כחול יפיפה. ועל השלג הלבן שמשתלב מהמם, הוא זוהר בקרני השמש ועכשיו אני מבינה את הסטטוס "שלג כחול". סטטוס שאומר הכל, סטטוס שלה ושלי.
