ערב השנה החדשה באייבורג (ijburg), האי המלאכותי שנוצר כפרבר של אמסטרדם… משקיף על האופק המכוסה מקצה לקצה בזיקוקי דינור… הירח מנגד מאיר בממלכתיות רגועה… לאורו כל הזיקוקים האלה, הכוכבים דמיקולו שמבזיקים במהירות מהפנטת נראים מזוייפים…
מהדהדים בקולות הנפץ שלהם את ניסיונו של האדם לזרוח בשמיים מלאים באורות מלפני מאות אלפי שנים… להטביע חותם… רגעי בתוך הנצח.
השנה הזאת היא אמנם הפיקציה שהמצאנו לעצמינו כדי לא לטבוע בים של אי וודאות, אבל הרבה מאד מאתנו בני האדם מאמינים בה וזה בעצם מה שהופך את כל הטקס הזה ללגיטימי לגמרי… מחשבה מייצרת מציאות.
למעשה הטקס הזה נועד להזכיר לעצמינו את כוחנו בבריאת המציאות שלנו למרות שהתנאים הם לא תמיד לטובתנו… בכוחנו לבצע את הטקס הזה בכל יום מימות השנה והמשקיענים שבנינו אכן עושים זאת, אבל כדרכם של טקסים העוצמה יכולה לגבור ככל שיותר אנשים משתתפים בהם… לכן ערב השנה ה'חדשה' טומן בחובו פוטנציאל מוגבר לשינוי ושיפור.
שמתי לב… ולמי שעוקב הצירוף הזה תמיד מביא בחובו תובנה שהייתה לי… שאני תמיד מבקש לעצמי דברים שיקרו בעתיד… והעתיד כדרכו נשאר בעתיד ושומר את הבקשה אצלו…
בטקס השנה שנכנסה החלטתי להעז לבקש דברים שיקרו עכשיו… ולהגיד תודה ולהוקיר את הדברים כשהם מגיעים וגם לשנס מותניים ולהיות מוכן לעבוד כשהגשמת הבקשה מצריכה זאת ממני.
זה הקטע עם בקשות… צריך להיות מוכנים לקבל את ההתגשמות שלהם ממש כשם שמוכנים לבקש… וזאת עבודה על שינוי תבניות חשיבה וקבלה כמובן מעילו את דרך ההתנהלות שלנו ושל העולם ושל התרבות שגדלנו בה.
לקבל את הטקסים וההתנהלות של התרבות שבה אתה חי מצריך תקופה של הסתגלות וסבלנות…אני בהולנד כבר עשר שנים ורק עכשיו אני מרגיש שאני לאט לאט נהיה חלק מהתרבות… וכשמגיע כריסטמס…מגיע השיא של מה שנשאר מהתרבות הקתולית שעכשיו הפך לחלק מהתרבות האתאיסטית… וכך בסופו של החג מגיעים לכיכר המוזיאונים עצי אשוח רבים ששהו בבתיהם של מאות אנשים כדי להישרף במדורה אחת גדולה ולנעול את תקופת החגים…והלהבות עולות לשמים וכשהן שוככות הולכים הביתה לאכול ארטנסופ ולמחרת הילדים הולכים לבית הספר והשגרה חוזרת.
והבקשות והמשאלות מתגשמות בכל יום ובכל רגע… צריך רק להעז לבקש.
