על חברות והגירה

לכבוד יום הידידות הבין-לאומי שלום מהַגֵג על האפשרות להכיר חברי אמת חדשים בגיל מאוחר ובארץ חדשה. האם העובדה שהשארנו חברים טובים בישראל, עומדת בעוכרינו כאשר אנו באים להכיר חברים חדשים? יש גם עצה בסוף לאלה ששוקלים רילוקיישן.

ידידי הטוב אמיר אוהב להקריא, ואני אוהב להקשיב. הוא גר בירושלים, העיר שבה גם אני גדלתי ומייצג בעיני את העיר טוב יותר מכל אדם אחר. בכל ביקור שלי בארץ אני מקפיד לנסוע אליו, לאכול חומוס וסחוג שהכין בעצמו ולהיות ביחד. הזמן לא רק עוצר מלכת בביקורים האלה, אלא חוזר לאחור. בדיוק לנקודה שבה הפסקנו בביקור האחרון. בחודשים הארוכים שבין ביקור לביקור אמיר מתקשר ומקריא לי ספרים שהוא אוהב, ואני מקשיב תוך כדי טיול עם הכלבה שלי ברחובות אמסטרדם או תוך כדי שטיפת כלים וקיפול כביסה.

אחד הקטעים האהובים על אמיר, שהוא הקריא לי לא מזמן, הוא קטע מתוך הספר 'התגנבות יחידים' של יהושוע קנז. בקטע הזה אב מצטט לבנו החייל את המסה "על הידידות" של הסופר הצרפתי מישל דה מונטיין בן המאה השש עשרה. מונטיין מפליג בשבחי ידידות האמת שלו עם חברו ועד כמה היא נעלה על יחסי חברות זמניים שמאפיינים לדעתו את רוב האנשים. מונטיין מסיים במילים שצוטטו רבות מאז נכתבו, ובאות להסביר את הקשר החזק:

"אחוש כי אין לבטא את הדבר אלא בתשובה זו : מפני שהיה הוא; מפני שהייתי אני"

האב בסיפור מקריא את הקטע בעצבות, על הידידות הנשגבת שלא עלה בידו לחוות כמוה. אך כאשר אני מקשיב לקטע, אני חושב לעצמי – לי יש. זכיתי לחוות ידידות אמת ואני חותם בשתי ידיים על התיאור של מונטיין. חברות אמיתית שקולה בעיני מבחינת הערך שלה לאהבה, להורות, ולמשפחתיות. כולן תכליות נשגבות שאם זכינו לחוות אותן עלינו להיות אסירי תודה. פרט לאמיר יש לי עוד חברי אמת רבים – כולם חברי ילדות מהתיכון ומגרעין הנח"ל בצבא. עם כולם הזמן עומד מלכת, וכל פגישה ממשיכה בדיוק במקום שהקודמת הסתיימה.

אומרים לפעמים שחברי אמת נמדדים ברגעי משבר. אני לא מסכים לטענה הזו. למעשה, פעמים רבות כאשר אחד מאיתנו שכב בבוץ, השאר עמדו וצחקו. חברי אמת לא נמדדים בעיני, הם פשוט שם. תמיד היו ותמיד יהיו, כמו סיימון וגרפונקל.

אולי יעניין אותך גם:

עילת הסבירות — מה המצב בהולנד?
צ'יפס הולנדי: ההמלצה של המקומיים
הפוליטיקה הפואטית של הסוסים

מחקרים מראים שידידות היא אחד המפתחות לחיים בריאים. אנשים שיש להם חברים טובים, איתם הם מבלים זמן משמעותי, סובלים פחות מבעיות בריאותיות, הן פיזיות והן נפשיות, וחיים יותר שנים.

גם בזמן הווה, בלי לחשוב דווקא על יתרונות עתידיים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לבלות עם החברים שלנו. החוקר המפורסם דניאל כהנמן עשה ניסוי פשוט. הוא ביקש מקבוצה של נבדקות ונבדקים לדווח מספר פעמים ביום מה הם עושים עכשיו ועד כמה הם מאושרים, מ-1 עד 10. בילוי עם חברים הגיע למקום הראשון, עם ממוצע גבוה מבילוי משפחתי והרבה מעל זמן עם הילדים (אותו אנו מעריכים רק בדיעבד).

עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת. מה כל זה שווה למי שעזב את הארץ וחי במדינה חדשה? האם חברי הילדות ממשיכים להסב לנו אושר, בריאות נפשית וחיים ארוכים, גם אם הם רחוקים מאיתנו? ויותר מכך, האם זה שיש לנו חברי ילדות רחוקים מונע מאיתנו לפתח חברויות חדשות בארצנו החדשה? האם תמיד ההרגשה תהיה ש-'זה לא אותו דבר'?

בגילאים צעירים, מספיק להיות עם מישהו באותו מקום או באותן נסיבות כדי שיהיה סיכוי להתפתחות של חברות אמיתית. אך בגילאים מאוחרים יותר ובוודאי בתוך תרבות חדשה הסיכוי הולך וקטן. כלומר, גם אם לא השארנו חברים טובים מאחור, יהיה לנו קשה יותר ליצור חברויות משמעותיות בגיל מאוחר ובתרבות זרה. ואם נמשיך להשוות כל נסיון למה שהשארנו בארץ – על אחת כמה וכמה.

ממחקר בלתי מייצג בעליל שערכתי בהולנד – מתברר שהדעות חלוקות בנושא של אפשרות של חברויות חדשות בגיל מבוגר ובארץ חדשה.

ישראלים שהצליחו להעמיד חברות אמיתית עם הולנדים מקומיים הם ספורים ביותר, אבל זה אפשרי. אין לנו אלא להתבונן בהם בהשתאות כאשר הם יושבים ביחד עם חבריהם במשחק של אייאקס, או חוזרים שיכורים מהפאב תוך כדי שהם מזמרים משירי אנדריי האזס.

בקבוצה השנייה ישנם ישראלים, אולי אפילו רבים, שזכו לפגוש חברי אמת, ישראלים מהגרים כמוהם, אחרי שהתמקמו בהולנד. יחד הם מקטרים על ההולנדים, מחליפים עצות בענייני מיסים, משכנתאות ומקומות בילוי שווים עם הילדים. ביחד הם גם בוכים כשהם שומעים שאריק איינשטיין ויונתן גפן נפטרו. רבים מהם טוענים שחוויית ההגירה המשותפת העצימה את החברות והעלתה אותה לרמה שלא הייתה להם בארץ.

ובקבוצה השלישית נמצא אני, ואיתי עוד כמה. אחרי 26 שנים בהולנד, אני עדיין משווה. גם אם יש חברים חדשים ויש שיחות אל תוך הלילה עם וויסקי ומוזיקה, וגם אם רואים ביחד את נבחרת הולנד או נבחרת ישראל. ההרגשה היא תמיד שזה לא יכול להיות אותו דבר אם זה לא מפעם. מונטיין לא היה מאשר את זה.

האם יש כאן מוסר השכל או עצה לכל המהגרים החדשים אשר גודשים בימים אלה את קבוצות הרילוקיישן?

אולי זה – אם אתם יכולים לשכנע את החבר/ה הטוב/ה שלכם לבוא אתכם – מומלץ!