קרוב כשזה רחוק

סקייפי, וויבר, פייסבוק, פייסבוק מסנג׳ר, וואטסאפ, הודעות טקסט, הודעות קוליות, הודעות וידיאו, מיילים.

ועם כל זה אני אמורה לתחזק מערכות יחסים מרחוק.

אה ויש גם דואר אויר (וימי).

000013אני מוצאת את עצמי משננת סיפורים נבחרים לספר לחברה טובה, רושמת על פיסות נייר אקראיות את הפנינים ודברי החכמה של בייבי חן ומתעדת כל דבר שבאותו רגע נראה לי מדהים כדי לשלוח להורים בישראל. ואחרי כמה רגעים, זה לא כזה מדהים, אבל אני בכל זאת שולחת. והם תמיד חושבים שזה באמת מדהים, גם כשאני לא שולחת, כי ככה זה הורים. יותר נכון, ככה זו אמא שלי.

מוצאת שזה קצת קשה לי ולא טבעי, לשמור על הקשר, לבנות ולתחזק מערכת יחסים ככה מרחוק. תמיד אמרו לי שלהיות בקשר זה לא מובן מאליו, צריך להשקיע בקשר, לטפח את הדבר הזה שנקרא חברות. ופתאום אי-אפשר לגעת, לחבק, לנשק. אי-אפשר לראות את החיוך שלאט לאט מתפרש על הפנים, אי אפשר לשמוע את הצחוק שלו, אי אפשר לראות את הדמעה במסלולה האיטי על הלחי ומיד להציע חיבוק, או אפילו כוס מים של פולנים.

כי זה לא אותו הדבר, עכשיו זה רחוק ולא הכי אמיתי ומיידי. זה כבר לא כאן ועכשיו.

פתאום זה סבתא סקייפ ודוור הודי שמביא לנו חבילה, והנה אני שוב מסבירה על מטוסים, בולים, חבילות ומשפחה. ובכל פעם שטס מטוס בשמיים, בייבי חן מסתכלת ואומרת ״ואולי יש עוד חבילה מישראל?".
״אולי״ אני עונה והדמעה במסלולה מתפקדת.

ולפעמים זה טוב כשזה רחוק. בלי חפירות מיותרות, כי את מי זה מעניין מה הדודה של אחות של אמא של גיסי חושבת. כשזה רחוק מתפנים לחצי הכוס המלאה. רואים את הטוב, מתמקדים באור החיובי שבדרך-כלל חבוי, לא נכנסים לפנקסנות כי מבינים שזה לגמרי מיותר. זה לא לעכשיו.

הרחוק הזה גורם לי לחשוב לבד, עם עצמי. מה אני רוצה, למה אני מסוגלת, מה אני יכולה. אני מחליטה בעצמי, בכוחות עצמי, עם נקודת המבט שלי ושלו, ושילוב של שנינו, כי אלו החיים שלנו, פה, באמסטרדם. ולא שלהם, שם, בתל אביב.

ואם נאמר את האמת, לעתים הרחוק הזה מאד מקרב, כי עכשיו יש געגועים אמיתיים ולא כי צריך, הרצון לחבק ולנשק חזק ומרגיש כה טבעי, הכי בסיסי שאפשר. עכשיו אני מתעניינת ב א מ ת ולא כי לא נעים, אני מקשיבה לסיפורים ומוצאת אותם מרתקים. עכשיו זה אמיתי.

עכשיו זה רחוק אבל יותר קרוב.

huge

Leave a Reply