אני שוכבת על ספה אדומה ומשתעלת. בוהה בתקרה הלבנה ומנסה להבין אם התקרה באמת לבנה או שהיא בצבע קרם ממש נקי. ואיך בכלל תקרה מתלכלכת…?
אני בולעת רוק ומרגישה מעין כדור קטן, גם הוא לבן, בגודל של כדור-רשת שהתמקם לו בגרון שלי. טוב, אני מגזימה, טיפה יותר קטן, בערך בגודל של כדור טניס, והאמת, שהוא גם בצבע ירוק. אבל זית. הדבר המפתיע הוא שהכדור טניס הקטן הזה פיתח לעצמו מעין קוצים כאלה….כאבים, חדים, מאד.
אני תוהה מדוע אנחנו צריכים לבלוע רוק. זה מציק לי עכשיו וזה תמיד מציק לי בביקורים אצל רופא השיניים האהוב עליי. כן, נו, אני אוהבת ללכת אליו. וגם לשניה, השיננית. הכל חוץ מהקטע של הרוק ומשאבת הרוק המאוסה.
אני מסתכלת שוב אל התקרה ומגיעה למסקנה שאנחנו חייבים לסייד פה, זה נורא מלוכלך.
מתחיל לכאוב לי הראש. כל המחשבות האלה על חלוקים לבנים וכדורים צבעוניים, לא עושות לי טוב. ואז שוב אני מרגישה את הפטישונים הקטנטנים דופקים לי על הראש. בקטנה כן? ואחרי אלף קטנות, מגיע אחד חזק במיוחד. נראה לי שזה סופי.
אני חולה.
אני עדיין מצופה לקום כרגיל, להתנהג כאילו כלום, לעשות את המטלות שלי כרגיל וכמובן – לטפל בבייבי חן כרגיל. וזה הכי לא רגיל. מענין מה יהיה מחר בבוקר. מעניין אם אני אהיה פה מחר בבוקר.
כשאבא של בייבי חן חולה, כל העולם עוצר מלכת. כי הוא חולה וצריך לעצור.
כשהוא חולה במיטה, הלונה-פארק נפתח. ואז בעולם שלו, אפשר לראות סרטים (ואפילו לצחוק מדי פעם!) או לקרוא ספרים. הוא מקבל אוכל למיטה (יש רשימה מוכנה שמועברת מראש, בשלב דגירת המחלה) ולאחרונה הוא מצליח לסנג'ר את בייבי חן לכל מיני מטלות קטנות. ואז אני רואה אותה, יצור קטן ומתולתל מצחצח שיניים ליצור גדול, והיא? מתגלגלת מצחוק. ואז היא מנסה לגרוב לו גרביים. מנסה, שעה מנסה. האמת שזה העסיק אותה יפה, וזה נפלא, כי בסוף היא הצליחה, ולא ויתרה.
ופתאום אני רואה את שניהם קופצים על המיטה, והוא מצלם אותה כמו נער מתבגר בהופעה של מדונה. ואז הוא נזכר שהוא חולה. וכואב לו. ולוחץ לו. לחצים בחזה. כאבים בנקודת חן. ובכלל, כל מערכת העצבים פתאום מתחדדת. ויש לו משאלות אחרונות. ובקשות משונות. וארוחה אחרונה. ותמונה אחרונה. ונשיקה אחרונה. וכאפה אחרונה. באהבה.
כשגברים חולים הם חושבים שהם עומדים למות. הם רואים את המוות וקופאים.
כשנשים חולות, הן מבינות שהן חיות. הן ממשיכות לתפקד בלי יותר מדי דרמה, החיים ממשיכים איתן, לצידן. ובסוף, אם יהיה זמן, גם יטפלו בעצמן, אבל רק אם יהיה זמן.
הוא חולה רק כמה דקות וכבר הפך את חדר השינה לחדר מבצעים עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת (הגיע לפה מקרן!). אפילו את בייבי חן הוא הפך לעוזרת האישית שלו, תפקיד שעשתה פעם עבורי 🙂
ואני כרגיל. אבל עדיין חולה.
פתאום צלצול בדלת ומוביל נכנס, הוא משתעל ומתחיל להרכיב את השולחן. הוא מסיים ואני מבינה שיש לנו באמצע הסלון שולחן ביליארד. הוא יוצא. וחוזר מיד עם המקלות.
איך זה שבשעת מחלה, או אפילו כאב ראש קטן ולא מזיק, ככל שעוברות השנים, הגברים התקבעו להם בעמדת המסכן מאמסטרדם (יש דבר כזה? מסכנים באמסטרדם?!). ואילו הנשים התקדמו? הנשים השכילו להתקדם ולקבל זאת כחלק מהחיים. איפשרנו לעצמנו לגדול ולהתפתח לצד הוירוסים ולא לדומם מנועים.
אני נזכרת באמא שלי ורוצה אותה קרוב קרוב. מתגעגעת אליה, לנוכחות שלה, לחיבוק המחמם, רוצה שגם בי יטפלו, שגם לי ידאגו. שומעת את הבטן מקרקרת ונזכרת באוכל המנחם שלה, אוכל של אמא – פשוט וקלאסי, ללא יומרות, פשוט מאהבה.
אני מסתכלת על בייבי חן שמקרקרת סביבו וחושבת על המסר שמועבר אליה, ובשניה אחת מחליטה – בכוחי לשנות את העתיד! אני מכריחה אותו להפסיק לשחק ביליארד ולהכין לנו, הבנות, ארוחת ערב.
מסתבר שיש הרבה שימושים למקלות הביליארד והוא מסכים.
